<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף ב:</h2>
תניא בתוספתא דקידושין (פ"ב הי"א) המבקש לקנות מקח וממכר מחבירו מוכר אומר במאתים זוז אני מוכר והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך נתקבצו ומשך זה המוכר סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן לו אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן מאתים. שנינו בפרק אחרון דקידושין (דף ע"ג) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו ופי' רבינו חננאל (שם בתו' ד"ה בד"א) שנאמן במגו שאם היה רוצה ומוסרו לו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. שם ובפרק קמא דב"מ (דף ב') שנים אוחזין בטלית של מקח זה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע כו' ויחלוקו, לס"ג, [ומקשה] התלמוד (שם) ונחזי זוזי ממאן נקט ופי' ר"י שאין רואין במקחן שהרי שניהם אדוקין בו (ומוקי) [ומקשה] אפילו אין המוכר לפנינו שנוכל לשאלו נשאל לבעלי דינין ממי קבל המוכר את המעות ומסתמא לאותו נתרצה אלא בזה אומר לי נתרצה המוכר וזה אומר לי נתרצה אע"פ שלא נתתי המעות ודווקא דנקיט מוכר זוזי מתרויהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה פי' יכול להיות שהמוכר לא נתן לב לדעת הא אם ידע מועיל (מצד) [כעד] אחד לעניין של זה שהוא מסייע יטול חציו בלא שבועה.
<h2>דף ז.</h2>
אומר ר"י דתקנת הגאונים עיקר דיכול להרשות על מלוה דפסקינן בפרק מרובה (ב"ק ע' ע"א) דשליח שוייה דנהי ד[א]ינו יכול להקנות הלואתו כשנותנין לשליח יכול לעשות שליח שזה הוא לעצמו ועל כרחך כן הוא שאין טעם ההרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזלי' כי לא כפריה כתבינן אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (דף ז').
ואם הקנה (המוכר כליו ללוקח) [אחד כלי למוכר] כדי שיקנה הלוקח אותו (המוכר) [הממכר] זכה הלוקח ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח והוא שאחזו ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתוק את כל הכלי מיד המקנה לו לפיכך אם הקנה במקצת הבגד צריך שיאחז מן הבגד כדי שלוש אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו ששלש אצבעות מן הבגד קרוי כלי וכן אחז פחות משלושה והיה יכול לנתוק כל הכלי הרי זה קנה וכן אמר רב אשי (ב"מ ז') האי סודרא כיון דתפס ביה שלוש על שלוש כמאן דפסיק דמי וזה שכותבין בשטרות וקנינא מן פלוני במנא דכשר למקנייא במנא להוציא פירות וכיוצא בהן, דכשר להוציא איסורי הנאה, למקניה ולא לאקנויי להוציא כליו של מוכר, לס"ג. ומה שנהגו לקנות בכליו של עדים הכי תקינו גאונים ועדים שליחות דקונה ומקנה קעבדי וכיון (דקנו) [דקני] ממקנה (ומקונה) [דנקיט] סודר בידיה גמר ומקנה, עכ"ל תוס' (עיין קידושין תוד"ה הא).
<h2>דף ט:</h2>
מסקינן בפרק קמא דב"מ המקנה בהמה ושעל גבה כאחד אע"פ שמשך הבהמה וקנאה לא קנה כלים שעליה עד שיגביהם או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביה שהבהמה בחצר מהלכת היא ואין מה שעליה קנוי לבעליה לפיכך אם היתה בהמה כפותה קנה אף כלים שעליה אמר לו המקנה משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה [הואיל] ולא הקנה לו גוף הבהמה אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים עצמן.
<h2>דף יא.</h2>
וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאינו עומד שם ובלבד שתהא חצר המשתמרת אבל בשאינה משתמרת צריך שיעמוד מצדו כדמסיק פרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) וכן ד' אמות של אדם שהוא עומד בצדו קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים אינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו או שזכה לו אחר.
<h2>דף יא:</h2>
הקרקעות העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין, לס"ג ושמא שכירות אינו נקנה בחליפין דאמר התם (ב"מ צ"ט ועי' קידושין כ"ז תוד"ה ומקומו) כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ונראה לר' שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ממעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להו רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו בסיפא דקתני ונתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא השאיל להם מקום ויקנה להם בחליפין אלא מכאן נראה לדקדק שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ואין לומר דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא מקני בהן אגב דהניח[א] למאן דאמר מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם אלא לר' אבא דאמר לא קבלה אלא מטעם חצר בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) ליכא למימר האי טעמא, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין, והוא הנקרא קניין ונחלקו בה אמוראים (ב"ב פ"ו) יש אומרים בכליו של קונה ויש אומרים בכליו של מקנה והלכתא כדברי אומר בכליו של קונה הילכך עיקר הדרך הוא שיתן הקונה למקנה כל שהוא ואומר קנה זה חליף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה לוקח הקרקעות או המטלטלין בכל מקום שהן אף על פי שעדין לא משכו ולא נתן את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
<h2>דף יב.</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט) ובפרק מציאת האשה (כתובות ע') הקטן עד שש שנים אין הקנאותיו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל הוא הנקרא פעוט אם יודע בטוב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק התם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל, לס"ג (מצות עשה סי' פ"ב). עד שיש לו יותר מי"ג שנה ויום אחד, ודווקא במקרקעי שקנו להם האפוטרופס אבל ממה שירשו מאביהם או מנכסי קרוביהם אינם יכולין למכור עד שיהיו בן עשרים שנה כדאיתא פרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) אבל מתנתו מתנה מבן י"ג שנה ויום אחד אפילו במקרקעי ואם יודע בטוב משא ומתן אפילו בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד, ל' תשב"ץ (סי' תצ"ט). אמר רב רפרם (כתובות ע') במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפטרופא אבל אם היה לו אפטרופא אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת אפטרופא שאם ירצה לקיים מקחו ומתנתו במטלטלין מקויים, פסק רבינו חננאל בשם רב היי גאון דלעולם לעניין מתנה אין חלוק בין יש אפטרופא לשאין אפטרופא דלעולם מתנתו מתנה דאי לא עביד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן בן שבע שנים נבון ויש אחד שאפילו הוא בן י"ג שנה ואינו יודע משא ומתן. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפטרופא שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רב זירא (גיטין נ"ט) שדינו כדין גדול פחות משתות מחילה שתות תחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח, אומר רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ט ה"ח) שאין מקח הקטן במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום מטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין הקניין מיד קטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאין זוכין בדרכים שזוכין בהן הגדולים ראיה לדבר שאין חצר לקטן ולא ארבע אמות שלו קונין מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהיה הקניין או שכירות המקום גדול מחצרו אבל הקטנה שנתרבה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים או קנתה מידו או בשכירות המקום (רמב"ם שם ה"ט, י'), לשון ס"ג (שם) ועוד נראה שקטן שקנה קרקע ונתן הדמים והחזיק בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו, לס"ג (שם). בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר סחורה ועוד לא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמיו דין הוא שיחזיר לו דהוי כחוטפו מידי אביו שמריצה לו מיד כדאמר שמואל (ב"מ י"ב) מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו כו' עכ"ל (סמ"ג סי' ע"ד).
<h2>דף יג.</h2>
אומר ר"י (קידושין כ"ו ד"ה ה"ג) כי מעשים בכל יום שקונין בקניין חליפין שלא בפני מקבל מתנה, לס"ג (מ"ע סי' פ"ב), תדע שכל התלמוד מלא שתועיל קניין סודר על ידי אחר שהעדים קונין מן המקנה בעבור הקונה כדאמר אקניה וקנינא מיניה (ב"מ מ"ז) ובכמה דוכתי דקאמר וכשקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילים לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קניין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קניין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אינו מועיל כשנעשה שלא בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו העדים ועוד ראיה מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דאוקמיה רב אשי בשטרי הלואה וסתם אקנייתא בסודר וגם רבינו חננאל (ב"מ י"ג) כתב בהדיא שטרי אקנאה דרב אשי בחליפין ולאו מילתא היא לדחות דמיירי התם שעשאום המלוה שלוחים לעדים ועוד אי כשעשאן שליח מועיל הקניין שלא בפניו גם כשלא עשאו נמי שליח יועיל דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות הוא שנחשב כאילו עשאו שליח לזכות בעבורו כדאמר בב"מ פרק קמא (דף י"ב) ובפרק איזהו נשך (שם ע"ד) ובפרק אין בין המודר (נדרים ל"ה), ועוד אין שום סברא לחלק בין קניין דחליפין לשאר קניינין דאשכחנא שמועילין שלא בפניו דבשטר זכין לאדם שלא בפניו גבי גט שחרור וכן בכסף וכן במשיכה כדפריך הכא ונקנינהו נהליה במשיכה, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין.
<h2>דף טו:</h2>
מסקינן בפרק הזהב (חזקת הבתים דף מ"ד) המוכר קרקע לחברו והתנה עמו שלא יהיה עליו אחריות ר"י פסק כרב פפא דחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואינו מכר כלל מאחר שהנגזל טורף קרן ופירות אבל בבעל חוב שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר וכן מוכיח פרק קמא דב"מ (דף ט"ו) גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל (ואו' שהפקדון מכר) [ואמרו שהמעות פקדון] או מתנה ואם כן מדבר שלא באחריות מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר ורבינו משה [פסק] (הלכות מכירה פרק י"ט ה"ח) כרב זביד שאין המוכר חייב כלום אפילו נודע ודאי שזו היא גזולה ויצאת מיד הלוקח ואין צריך לומר אם בא בעל חוב שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיים.
בפרק שבועת העדות (שבועות ל"א) אמר שמואל ואשר לא עשה טוב בעמיו (יחזקאל י"ח) זה הלוקח דבר שיש בה עוררין, וכן מן הדין אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין ויש בהן דין עד שיודיעו שאע"פ שאחריותו עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים. פסק רבא פרק קמא דב"מ (דף ט"ו) אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ואם הוציאו המקח מיד הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מן המוכר אע"פ שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפילו מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הרי זה באחריותו במה דברים אמורים כשהוציא המקח מיד הלוקח בבית דין של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובין או גזולין או שהיתה הקרקע גזולה או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בבית דין של ישראל אבל אם גוי הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהם אין המוכר חייב באחריותו, כך פסק אמימר פרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה), לשון ס"ג.
<h2>דף טז.</h2>
ראובן הלך בקולניא אמר לשמעון תבא לשם וכל מה שארויח תחלוק עמי והלכו לשם והרויחו מה שהרויחו וה' אינה לידו של ראובן ריוח בלא שמעון דין שיפטר ראובן כדאמ' מה שתעלה במצודה כו' דאמ' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ראובן טוען לשמעון ספר מכרתי לך והתנית עמי להחזירו לי כשיהיו לי מעות והילך והלה משיב מכירה גמורה היא שמכרתו לי לאחר המכר אמרתי לך לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא היה לך קניין ממני ופטומי מילי בעלמא אמרתי לך כדי להניח דעתך דין הוא אם יש עדים לשמעון שכך היה יפטר אם לא חזרו והזכירו התנאי בקניין ואם אין עדים וראובן טוען כן מתחילה התנה ושמעון אומר לאחר ישבע שבועת היסת והמתנה בתחילה אסור משום ריבית כשלומד בו אבל המתנה אחרי כן ובקניין טוב לו ולמוכר דלא מחזי כריבית דחזי כחוזר שמעון ומוכרו לו, עכ"ל רבי' אבן הראשה.
דבר שאינו ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם כיצד מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך שדה זו לכשאקחנה קנויה [לך לא קנה] כלום וכן כל כיוצא בזה כדאיתא פרק קמא דבבא מציעא. מי שהיה מורישו גוסס ונוטה למות ורוצה למכור מעט מנכסיו וכדי צרכי הקבורה להוציא הדמים הואיל והבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור ישתהא המת ויתבזה תקנו חכמים שאם מכר ואמר מה שאירש היום מאבא מכור לך ממכרו קיים וכן צייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך ממכרו קיים משום כדי חייו.
האומנין שנשתתפו באומנות לומר מה שירויחו בתפירה או באריגה שיהיה לאמצע אע"פ שקנו מידו אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לס"ג.
<h2>דף טז:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף יט.</h2>
בפרק קמא דב"מ (דף י"ט) איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה פירש [ר"ת] מהיום בין בגוף בין פירות אם לא אחזור בו עד אחר מיתה שהרי בתנאי סתמא לא קאמר דמשמע היום גוף ולאחר מיתה כדמוכח פרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו).
<h2>דף כ.</h2>
גרסינן פרק הספינה (ב"ב ע"ז) ובשערי רב היי אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, לס"ג, וכן גר' ר"ת וה"ג ור"ח (שם תוד"ה אמר) ולא כספרים דגר' בפרק הספינה הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא אין אותיות גרסינן, עכ"ה בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז ד"ה דכו"ע), מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניא הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או (כתבו) [נתנו] לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידיה שלא מכר אלא הראיה ואין (הלואה) [הראיה] בתפיסה ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקני כדרך שאר מסירות ואומר שם (ב"ב ע"ו) שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה השטר הפלוני איהו וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ובמסירה. קניין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף [הדבר] הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ו) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו ואפילו יורש מוחל עכ"ל ס"ג, ואם תאמר האיך יכול למחול כיון שהמכירה מכירה ופירש הר"ר אליעזר בספר צפנת פענח דלהכי יכול למחול לפי שאינו מסולק לגמרי שהרי היה יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך מקודם שמכרה המלוה ועכשיו כמו [כן] שמכרו ובא הקונה השטר ושואל ללוה החוב ויכול הלוה לומר פרעתיו ועתה צריך קונה השטר להביא המלוה לפני הלוה כדי שישבע שלא פרעו זה מעולם ואם כן המלוה אע"פ שמכרו אינו מסולק לגמרי ולהכי יכול למחול דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל שנ"ץ בפרק האיש מקדש. ומודה שמואל (כתובות פ"ה) שהאשה שהכניסה לבעל שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.
<h2>דף לא:</h2>
שני שותפין שיש להם משכון במקום אחד ובא אחד מהם ולקח המשכון ומכרו שהיה סבור שהוא שלו ואמר לחבירו אם אתה סבור שהוא שלך תאמר לי אפילו אמר לו חבירו אינו שלי אם ימצא חבירו למחר שהפסיד משכונו מחוייב זה שמכרו לשלם לו משכונו, עכ"ל תו' (עיין במגדל עוז הלכות שותפין פ"ד ה"ב). ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקוליניא בשותפות והוליכה שמעון במענצא חלקה לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר וכשבא ראובן הוזל חלקו ותבעו לדין ואמר לא יפה חלקת ומה שמכרת לי ולך והנשאר לי ולך ושמעון אומר כשווה חלקתי וחלקי נמכר ביוקר במזלי ושלך נסתפחה דין הוא שיחלק ראובן במה שמכר ביוקר שכל חלוקה צריך בית דין לחלקה כדא' ר' אב"ן אייתי תרי גברי דפלגת קמייהו, וכן מכר שמעון חלקו בזול שהיה צריך למעות וחלק ראובן הוקר הפסיד שמעון גם ראובן יכול להשביעו שחלק בשוה אבל דבר שדרכו להיות בשוה כגון מעות יכול לחלק בלא חבירו ובלא בית דין דאמר רב נחמן (ס"ט ע"א) זוזי כמאן דפלגי דמו, עכ"ל רבי' אבן הראשה.
אחד מן השותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלושה ואפילו הן הדיוטות כדאיתא בפרק אילו מציאות (דף ל"א) ובלבד שהיו נאמנים ובקיאים בשומא ואם חלק בפחות מג' לא עשה ולא כלום במה דברים אמורים כשחלקו פירות אבל אם חלקו מעות הן כחלוקים כדאיתא פרק איזהו נשך (דף ס"ט) [גבי הנהו תרי כותאי דאמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו] ויש לו לחלק שלא בפני בית דין ומניח חלק חברו בבית דין ובמה דברים אמורים כשהיו חולקין דהמעות כולן שוין ממטבע אחד אבל אם אין שוין הרי הן כפירות ואין חולקין אלא בבית דין.
<h2>דף לג:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף לה.</h2>
אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף אחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו, לס"ג, פ"ה דמחיל גביה ומחילה בטעות הויא מחילה כגון הכא גבי זביני ור"ת פירש (שם ד"ה התם) דאין זה מחילה בטעות דאפילו יודע שיכול לחזור לא היה חוזר משום דניחא ליה דלקום בהמנותיה וגמר ומקני אבל בכל מקום מחילה בטעות לא הוי מחילה וריצב"א פירש דבכל מקום מחילה בטעות הוי מחילה בזביני וההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"א) גבי ההוא דנפל גודא ביני וביני אזל הדר גודא בארעא דחברי ורב נחמן איירי התם ופריך והא מחילה בטעות הויא ולא הויא מחילה שבשעה שסייע לו להחזיר הגודא לא היה יודע שהיו אבני הגודא בתוך ארעא וכן ההיא דסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דקניין בטעות חוזר וגם ההיא דשומא בטעות חוזר דפרק המפקיד (ב"מ ל"ה) כו' לא ידע דמחיל ולכך לא הויא מחילה אבל הכא גבי פירות דקל יודע שפיר שהיה אוכל פירות ומחיל, והקדוש תירץ דבכל מקום מחילה בטעות הויא מחילה בדבר שאינו בעין כי הכא שאין הפירות בעין דלא חזר בה עדיין אע"ג דחזר בו מכאן ואילך מהדר הפירות אבל דפרק חזקת הבתים ודגיטין הקרקע והמעות בעין, עכ"ל התו' פרק איזהו נשך (שם), וכל החוזר משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע והלכתא כרב נחמן בדיני.
<h2>דף מב:</h2>
המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ולא היה יודע שלא היה אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו הנבילה והמוכר מחזיר לו הדמים כולםא) אבל כשהמוכר אינו סרסור חייב המוכר לשלם הכל ואם היה המוכר סרסורב) הרי הוא ישבע שבועת היסת שלא היה יודע המום הזה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור שלא היה לו לסמוך על המוכר כיון שהמוכר סרסור אז יחזיר לו השליש מן הקרןג). א) ולא קשה מיהא דאמרינן פרק המפקיד (ב"מ מ"ב) משלם דמי בשר בזול ופירש התו' (שם ד"ה דמי) דדינא הוא ולא פשרה לפי שאינו ראוי לשהות עד יום השוק דהתם מיירי במוכר סרסור שהוא פטור בשבועתו ועל הבקרא פי' שומר שוורים אמרינן דאין משלם רק דמי בשר בזול, עכ"ל. ב)0שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה, לשון ס"ג. ג) עוד שם אם היה הלוקח אפטרופ' של יתומים ואחר שמכרו מסרו לבקרא לשומרו ואמר שם נימא ליה לאפטרופ' שישלם יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו משמע (לאפטרופ') [דאפטרופ'] של יתומים משלמים אם פשעו ובפרק ד' וה' (ב"ק ל"ט) דאמרינן דשור יתומים שנגח משלם מעליית יתומים ולא מעליית אפטרופ' דילמא ממנעי ולא עבדי לשם שני שכל עיקר מינוי אפטרופ' לא היה מפני תקנת יתומים אלא מפני תקנת העולם [לשלם] להן היזיקן לפיכך נמנעין יותר בקל, לשון ס"ג.
<h2>דף מד.</h2>
מסקינן בפרק הזהב מי שנתן הדמים ולא משך את הפירות אע"פ שלא נקנו את המטלטלין כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע [וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו בבית דין ואומרים מי שפרע] מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואחר כך יחזרו הדמים פירש ר"ת במה דברים אמורים שמקבל מי שפרע בזמן שחוזרין בהן מחמת יוקרא וזולא (עיין בטור חשן משפט סי' ר"ד) אבל במקום שיש אונאה או מקח טעות או שיצא עליו עוררין אין כאן קללת מי שפרע וכן משמע שם בפרק הזהב (דף מ"ז תוד"ה אי אמרת), לס"ג.
ודווקא בהדיוט אבל גזבר דהקדש שנתן דמים קונין לו מעותיו כמה ששנינו פ"ק (קידושין כ"ח), [ובפרק הנזקין] (גיטין נ"ב) שמעות דיתומים קונין במקום שקניין ריוח להם, ס"ג. תנו רבנן (קידושין כ"ח) רשות גבוה בכסף כיצד בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד דאמר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה משכו במנה — פ"ה משכו ההדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה — ולא הספיק לפדותו — כלומר לתת דמיו לגזבר — עד שעמד במאתים נותן מאתים — דכי איקור ברשותיה דהקדש איקור הואיל ולא נתן המעות — דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן לו מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש — פ"ה שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל — פדאו במאתים — פי' נתן המעות — ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים דכתיב ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, עכ"ל התלמוד פרק קמא דקידושין (שם). אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נ"ב) יתומים הרי הן כהקדש ולא מקנו אלא בכספא וקא יהיב זוזי ליתמי אפירי וזול אין הלוקח יכול לחזור בו איקור יכולים היתומים לחזור בהן שלא יהא הדיוט חמור מכח הקדש ופי' התו' (שם ד"ה יהבי) (דגבן) [דגבי] היתומים מן התורה אין קונין בהם אלא משיכה אבל רבנן נתנו בהן כח הקדש לקנות בכספא במקום שמרויחים ובהא שמפסידים אוקמו אדינא שאין קונין אלא במשיכה אע"ג דקאי הדיוט במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהם ולא יבא להם הפסד על ידי תקנת חכמים שאלמלא התקנה יכולים לחזור בהם אפילו קבלו המעות אם רוצים לעמוד במי שפרע ויתומים אינם במי שפרע משום שהם קטנים, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ט ד"ה אטו).
<h2>דף מה:</h2>
הפירות אע"פ שאין קונין בהן הרי אלו נקנין בקניין גמור כשאר מטלטלין אבל המטבע כשם שאין קונין בו כך אינו נקנה בקניין וכל המטבעות של כסף או דינרין של זהב או מעות של נחושת הרי כולן דמים כנגד השאר מטלטלין והנותן את האחד מהם דמי המטלטלין (ומטלטלין דמי) לא קנה עד שיגביה או ימשוך וכן אין אחד מהם נקנה בקניין ולא נעשה קניין במה דברים אמורים בדינרין על דינרין [אבל דינרין] על גבי מטבעות הרי הן כפירות וכן פסק רבינו חננאל בשם הגאון (תוד"ה ושאני), וכן מעות של נחושת הוי כמו פירות לגבי מטבע של כסף כיצד נתן לו דינר של זהב בכ"ה דינר של כסף נקנה הכסף אע"פ שעדיין לא בא הכסף לידו וחייב ליתן לו כ"ה דינר של כסף כמו שפסק עמו אם חדשים חדשים ישנים ישנים אבל נתן לו כ"ה דינר של כסף בדינר זהב לא קנה עד שיקח הדינר של זהב וכל אחד מהם יכול לחזור בו נתן לו איסרין של נחושת בדינר של כסף נקנה לו הדינר של כסף אבל אם נתן לו דינר של כסף באיסר (ו)של נחושת לא קנה האיסרין של נחושת עד שיקח האיסרין של נחושת וכל אחד מהן יכול לחזור בו.
<h2>דף מו.</h2>
המטבע אין לו דרך שיזכה כל מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע כגון שיקנה קרקע ועל גבה מעות או שישכור את מקום המעות כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין [קנה] המעות, לס"ג ומתנה אלימתא היא דנכסין שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כדנפקא לן בקידושין (דף כ"ו) דכתיב (דה"י ב' כ"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות (ולמגרעת) [ומגדנות] עם ערים בצורות אשר ביהודה ולכך כותבין בשטר אקנייתא ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי משום מטבע דקני ליה לההיא קרקע באחריות השטר ואע"ג דלא קנו מניה משום דקרקע נקנית בשטר ואגב קרקע קני ליה למטבע אבל לגבי מטלטלי הכי נמי דקני משום חליפין ומה שכותבין בכל שטרות אגב קרקע אפילו הן לקנות מטלטלין לרוחא דמילתא, עכ"ל ריב"ן. בפרק הזהב תו' או' ר"י דקניין אגב [קרקע] אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא, עכ"ל שנ"ץ פ"ק דקידושין. כתב רבינו משה (הלכות מכירה פ"ו ה"ז) והוא שיהיו אותו המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחר אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקעות ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון נראה לי שלא קנה החוב.
מי שהיה לו מעות (או) פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח אחר להביאו אין הקניין מידו מועיל שאין המטבע נעשה חליפין אלא כיצד הוא עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציא כך המסקנה בהגוזל בתרא (דף ק"ד).
אילו הן דיני שיתוף. כשרצו השותפין להשתתף (כמה) [במה] יקנה כל אחד מהם ממון חברו להשתתף בו אם במעות נשתתפו יביא כל אחד מעות ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס אבל אם כתבו השטר והעידו עדים אע"פ שקנו מיד(ו) שניהם שיביא זה וזה מנה וישתתפו בהן לא קנה ועדיין נעשו שותפין שאין מטבע נקנה בחליפין לפיכך אם נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידו והביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש ונשתתפו בהן נעשו שותפין בהן כללו של דבר בכל הדרכים שקונה לוקח באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה ממון המוטל ביניהם להשתתף ביניהם.
ראובן הניח ליטרא פשיטא ביד שמעון במלוה או בפקדון והקנה אותו ללוי בקניין סודר לא קנה לוי המעות דאין מעות נקנין בחליפין אלא אגב קרקע כרב פפא דאקניה לרב שמואל אגב אסיפא דבית' אבל כסף בלא מטבע נקנה בחליפין דאיקרי פירות ואם ראובן הקנה בקניין סודר ללוי לתת לו ליטרא פשיטא קנה וחייב ראובן דהא שעבד נפשיה בקניין סודר לתת לו וכדתניא (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חינם להיות כשואל ואומרים במאי בדברים, עכ"ל תו' ר' אליעזר בר נתן.
<h2>דף מו:</h2>
ומסקנות ההלכות בפרק הזהב (ב"מ מ"ו) ובקידושין (דף כ"ח) כל הנישום דמים באחר שהם כל המטלטלין קונין זה את זה כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה ואחר כך החליפו כיון שמשך האחד או הגביה קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם ונעשים ברשותו ואע"פ שעדיין לא משך, לס"ג.
פסק רב היי בשער י"ג שהמחליף דמי שור בפרה כיצד ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמישים זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים מאחר שנתחייב שמעון בחמישים זוז אילו והיה לו יין או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין והיה רוצה למוכרן ואמר ליה ראובן מכור אותם לי בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר ליה הן לא קנה ראובן המטלטלין כי דברי ר' יהודה עיקר, לס"ג כדקאמר דיקא נמי ופסק דהחליף שור בפרה או חמור בשור קנה, לשון תוס' דקידושין (דף כ"ח).
הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר ליה המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותו אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו אע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אחר כך בא וטול את שלך. מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ליה מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו אע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר. חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות[ך] חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן (הוא רשו') [הורו רבותי]. [ו]מפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה שהוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פ"ז ה"ג—ה"ד פי"א הט"ז).
<h2>דף מז.</h2>
אמר רב הונא מכור לי (כאילו) [באלו] קנה פי' כגון שיהיו לו מעות בכיסו קנה ומחזיר אונאהא). א) וכן לקח סל מלא פירות ואינו יודע מדתם ואמר ליה מכור לי אלו בסלע או בשתים קנה ומחזיר אונאה, לשון ס"ג, קנה בלא משיכה דמילתא דלא שכיחא היא שלא יקפיד למנות לו מעות ומכל מקום יחזיר לו אונאה אף על גב דבחליפין אין אונאה שני הכי דמכור לי אמר ליה, עכ"ל.
תניא החליף (פרה ב)חמור [בפרה] וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך הטלה לא קנה שאין כאן משיכה גמורה בו וכן כל כיוצא בו. בפרק הזהב אמר רב הונא דמים שאין מקפיד עליהן [הרי הן] כשאר מטלטלין בידו וקני כיצד הרי שחפן מעות בלי משקל ובלא מניין אלא נטלו ואמר ליה מכור לי פרתך באילו או יין זה באילו ונתן לו (הימים) [הדמים] קנה [ואין] (ו)אחד מהם יכול לחזור בו שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה.
בפרק הספינה (ב"ב ע"ה) אמר שמואל שהלכה כמותו בדינין שאם אמר ליה המוכר [לך] משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כלה ויוציאנה ממקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זו אלא במשיכה. נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו [וכן המוכר יכול לחזור בו] עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר דבר שאין דרכו להמשך ואין מסירה צריכה מיד ליד אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני וראיה על זה בפרק הספינה (שם ע"ו), לס"ג (הלכות מקח וממכר מ"ע סי' פ"ב) דאמר שם גבי מסירה כל היכא דאמר ליה [לך] חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי מיד ליד בעינא לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני ולא כפי' ר"י ב"ר מאיר דפירש דבעינן מיד ליד (קידושין כ"ה במתני') ולשון הקונטרס משמע כן דפירש הבעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר כדתניא לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפה, ומיהו במסירה דאותיות אומר ר"י דבעינן מיד ליד דאי באחיזה לבד כמו אחזה בטלפה לא עדיף מכל שאר מטלטלין דאין ניקנין אלא במשיכה או בהגבהה ואם היה רוצה לקנות הקלף של שטר לצור על פי צלוחיתו לא היה נקנה במסירה אלא במשיכה כשאר מטלטלין ואפילו הגבהה נמי היה צריך כדאמר בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ו) דדברים שדרכן להגביה אין ניקנין אלא בהגבהה כל שכן שעבוד השטר אין (יקנה) [נקנה] במסירה ועוד ראיה מפרק מי שמת (שם קנ"א) אמיה דרב עמרם שכיבא ושבקא מלוגא דשטרות ואמרה הני לעמרם בני אתו לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך והשתא מאי שנא דבכל דוכתא מזכיר מסירה גבי אותיות והתם נקט משיכה אלא פשיטא דמשיכה בעינן ולשון מסירה הנזכר בכל מקום גבי אותיות משום דבעינן מסירה מיד ליד ומה שנזכר בכל מקום מסירה גבי אותיות לומר דדוקא במקום שחבירו מקנה לו לאפוקי שטר דהפקר שאם החזיק בו לא קנה החוב על ידו דמאן מסר ליה דליקני, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן לו את הדמים, מתוך שמועה זו אתה למד שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו יאמר לו הלוקח תן לי את מקחי או החזיר לי את מעותי ואע"פ שיש שם עדים שאבד באונס ולא היה כח בו להציל ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר לו הדמים ואם אמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה חייב לשלם כי אפילו לא יהיה עליהם [אלא] כשומר [חנם] כספים אין שמירה אלא בקרקע, עכ"ל ס"ג (שם), ועוד יש לומר דלר' יוחנן אע"ג דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים בהן טפי שיכול להוציאם ונעשה שואל עליהם וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם, עכ"ל התו' בפרק הזהב. לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא אם תיפול דליקה טרח ומציל ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו כר' שמעון (ב"מ מ"ט) ובירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) פסק כמותו וכן השוכר את המקום שאותן מטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור כו כמו ששנינו פרק הספינה (ב"ב פ"ד).
הקרקעות העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין, לס"ג ושמא שכירות אינו נקנה בחליפין דאמר התם (ב"מ צ"ט ועי' קידושין כ"ז תוד"ה ומקומו) כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ונראה לר' שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ממעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להו רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו בסיפא דקתני ונתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא השאיל להם מקום ויקנה להם בחליפין אלא מכאן נראה לדקדק שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ואין לומר דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא מקני בהן אגב דהניח[א] למאן דאמר מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם אלא לר' אבא דאמר לא קבלה אלא מטעם חצר בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) ליכא למימר האי טעמא, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין, והוא הנקרא קניין ונחלקו בה אמוראים (ב"ב פ"ו) יש אומרים בכליו של קונה ויש אומרים בכליו של מקנה והלכתא כדברי אומר בכליו של קונה הילכך עיקר הדרך הוא שיתן הקונה למקנה כל שהוא ואומר קנה זה חליף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה לוקח הקרקעות או המטלטלין בכל מקום שהן אף על פי שעדין לא משכו ולא נתן את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
והא דבפרק הזהב (ב"מ מ"ז) דווקא נעל רוצה לומר כל דבר דדמי לנעל והיינו כל דבר שמשתמשין בו כי נעל ושור וחמור גופייהו כי נעל דמו ונעשה חליפין אפילו למאן דאמר פירות לא עבדי חליפין ומטעם נמי שפי' הכא דכיון דחזו למלאכה שמשתמשין בו ככלים, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (דף כ"ח ד"ה הכי).
אין קונין אלא בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה ואין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של קונה, לס"ג וצריך שיהא הסודר שלו דקאמר התם (ב"מ מ"ו) גבי היה עומד בגורן וניקנינהו בחליפין ומשני דלית ליה סודר ועל כרחך רצה לומר שהבגדים שלבוש שאולים הן דאטו באדם ערום מדבר בה דפריך התם אטו בגברא ערטילאי עסקינן לאו דווקא אלא כלומר שאין לו בגדים אלא שאולים ומכאן צריך להזהר כשקונין (לחתן) ולכלה בשעת חופה שיהיו המלבושים שלהן ולכך נהגו העולם לעשות קניין במלבושי העדים כדי שלא לבייש מי שאין להם מלבושים ומיהו אם [נתן] המשאיל רשות לשואל לקנות שפיר דמי ונוהגין באשכנז שהמלבושים שלובשות הכלות בשעת חופה לעולם הן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לה, עכ"ל התוס' בפרק הזהב.
ואם הקנה (המוכר כליו ללוקח) [אחד כלי למוכר] כדי שיקנה הלוקח אותו (המוכר) [הממכר] זכה הלוקח ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח והוא שאחזו ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתוק את כל הכלי מיד המקנה לו לפיכך אם הקנה במקצת הבגד צריך שיאחז מן הבגד כדי שלוש אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו ששלש אצבעות מן הבגד קרוי כלי וכן אחז פחות משלושה והיה יכול לנתוק כל הכלי הרי זה קנה וכן אמר רב אשי (ב"מ ז') האי סודרא כיון דתפס ביה שלוש על שלוש כמאן דפסיק דמי וזה שכותבין בשטרות וקנינא מן פלוני במנא דכשר למקנייא במנא להוציא פירות וכיוצא בהן, דכשר להוציא איסורי הנאה, למקניה ולא לאקנויי להוציא כליו של מוכר, לס"ג. ומה שנהגו לקנות בכליו של עדים הכי תקינו גאונים ועדים שליחות דקונה ומקנה קעבדי וכיון (דקנו) [דקני] ממקנה (ומקונה) [דנקיט] סודר בידיה גמר ומקנה, עכ"ל תוס' (עיין קידושין תוד"ה הא).
זה הקניין אינו צריך להיות בפני עדים אלא אפילו היה בינו ובין חבירו קנה שלא הצריכו עדים לדיני ממונות אלא לכופר ממון אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריכים עדים אלא כיון שקנה באחד מן הדרכים שקונין בהם בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בכסף בין בקניין בין בשטר בין בחזקה קנה אע"פ שאין עדים, לס"ג. מר זוטרא ורב אחא ברי דרב מרי איסור' פליג נכסי בהדי הדדי אתו לקמיה דרב אשי א"ל על פי שנים עדים דקאמר רחמנא — פ"ה על פי שנים שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריכה עדים — משום דאי בעי למהדר — פ"ה ולומר לא כן היה — לא מצי הדרי — פ"ה לא יוכלו לומר כן שאלו יעידום הוא שהצריכו עדים — ואנן לא הדרינן — פ"ה אין אנו שקרנים ולא הדרינן בו ואין אנו צריכים עדים — או דילמא לא [מקיימא] מילתא אלא בסהדי — פ"ה ואפילו הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאת שאני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתינו כלום — אמר להו לא איברי סהדי אלא לשקרי — פ"ה הכופרים בדברים לומר לא כן היה, עכ"ל בפרק האומר (קידושין ס"ה).
אומר ר"י (קידושין כ"ו ד"ה ה"ג) כי מעשים בכל יום שקונין בקניין חליפין שלא בפני מקבל מתנה, לס"ג (מ"ע סי' פ"ב), תדע שכל התלמוד מלא שתועיל קניין סודר על ידי אחר שהעדים קונין מן המקנה בעבור הקונה כדאמר אקניה וקנינא מיניה (ב"מ מ"ז) ובכמה דוכתי דקאמר וכשקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילים לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קניין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קניין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אינו מועיל כשנעשה שלא בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו העדים ועוד ראיה מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דאוקמיה רב אשי בשטרי הלואה וסתם אקנייתא בסודר וגם רבינו חננאל (ב"מ י"ג) כתב בהדיא שטרי אקנאה דרב אשי בחליפין ולאו מילתא היא לדחות דמיירי התם שעשאום המלוה שלוחים לעדים ועוד אי כשעשאן שליח מועיל הקניין שלא בפניו גם כשלא עשאו נמי שליח יועיל דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות הוא שנחשב כאילו עשאו שליח לזכות בעבורו כדאמר בב"מ פרק קמא (דף י"ב) ובפרק איזהו נשך (שם ע"ד) ובפרק אין בין המודר (נדרים ל"ה), ועוד אין שום סברא לחלק בין קניין דחליפין לשאר קניינין דאשכחנא שמועילין שלא בפניו דבשטר זכין לאדם שלא בפניו גבי גט שחרור וכן בכסף וכן במשיכה כדפריך הכא ונקנינהו נהליה במשיכה, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין.
<h2>דף מז:</h2>
מצות עשה לדון בדיני מקח וממכר שנאמר (ויקרא כ"ה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך. אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות אחד בהמה ואחד שאר המטלטלין אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה הדברים שדרכן להגביהן ושאין דרכן להגביהן נקנין במשיכה כדאיתא פרק הזהב, עכ"ל ס"ג (מ"ע סי' פ"ב). אמר ר' יוחנן דבר תורה וכו' ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא תיפול דליקה באונס ואי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה וטרח ואי לא לא מסר נפשיה ויציל ויאמר נשרפו חטיך בעליה. אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין — פי' שהמוכר יכול לחזור בו — כך תקנו משיכה בלקוחות — פי' שיכול לחזור בו הלוקח דכל שכן כי מוקמת נמי חזרה ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי, ואומר רבינו תם (ד"ה אי) דאפילו לאחר שנשרפו יכול לחזור בו כדמוכח בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ג) דתנן בד' פרקים משחיטין הטבח בעל כרחו כו' ומביאה לקמן. ואומר ר"ת דאפילו מי שפרע ליכא כשחוזר בו מפני שמפסיד הכל ולא שייך מי שפרע אלא כשחוזר בו משום יוקרא וזולא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם אלא לרשעים דאין חוששין במי שפרע דצדיקים לא יחזרו בהם ועוד הביא ראייה מההיא עובדא [לקמן מ"ט ע"ב] דההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דבעו למינסבי בי פרזק — פי' שופט העיר — אפיל — אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה כדרך שתקנו משיכה במוכרין כו' ולא מסיק עלה קביל עלך מי שפרע, ויש דוחין הראיות ומכל מקום הכי הלכתא, עכ"ל התוספות בפרק הזהב.
מסקינן בפרק הזהב מי שנתן הדמים ולא משך את הפירות אע"פ שלא נקנו את המטלטלין כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע [וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו בבית דין ואומרים מי שפרע] מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואחר כך יחזרו הדמים פירש ר"ת במה דברים אמורים שמקבל מי שפרע בזמן שחוזרין בהן מחמת יוקרא וזולא (עיין בטור חשן משפט סי' ר"ד) אבל במקום שיש אונאה או מקח טעות או שיצא עליו עוררין אין כאן קללת מי שפרע וכן משמע שם בפרק הזהב (דף מ"ז תוד"ה אי אמרת), לס"ג.
<h2>דף מח.</h2>
בדין הגבהה פירש רש"י (קידושין דף כ"ו ד"ה אי נמי) שצריך שיגביה ידיו ג' טפחים מתורת לבוד ור"ת פירש (שם ד"ה אי נמי) דסגי בהגבהה טפח כמו שמצינו בשיתוף מבואות דרבנן, אומר ר"ת (ב"מ מ"ח ד"ה נתנה) דהלכה כר' יוחנן. בפרק אחרון דע"ז (דף ע"ב) מסקינן משיכה בגוי קונה ובפרק הספינה (ב"ב ע"ו) מוכיח שהואיל דספינה אי אפשר להגביה ויש טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנת במסירה וכן כל כיוצא בזה ומה ששנינו בפרק קמא דקידושין (דף כ"ה) בהמה גסה נקנית במסירה אף במסירה קאמר וכל שכן במשיכה והנהגה בבהמה היא המשיכה וקניין משיכה במקום שיכול להיות טוב הוא מקניין מסירה ולא תועיל המסירה.
<h2>דף מח:</h2>
תניא בפרק האומנין (דף ע"ז) אמר רבא המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים שניכרים הדברים שמחמת דוחק המעות מכר ואפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח (כולם) [כולה] אע"פ שכתב השטר או החזיק מאחר שלא נתן מעות בשעת דוחקו. [אפי' אם שייר פשוט אחד ומוכר לא (קנאי) קאי אפי' במי שפרע, עכ"ל תו']. (בכל) [ועל] כיוצא בו שנינו בפרק האומנין (שם) כל החוזר בו ידו על התחתונה ואם חזר בו הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך (מעותיו) [מעותיך] או קנה לך מן הקרקע כנגד מעות שנתת ונותן מן הזבורית שבה ואם חזר בו המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונותן לו מן היפה שבה ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים אמר רשב"ג קנה לוקח כוליה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ושאר הדמים עליו כשאר החובות והמטלטלין אמר ר' יוחנן (דף מ"ח) ערבון כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע בפרק הזהב (שם) פי' ערבון שנתן מקצת מעות על פיסוק הרבה איר"ש בל"ע.
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח) הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך פי' אתן לך כפלים מערבונך קרקע מדקאמר רבי יהודה (דין) [דיו] ללוקח שיקנה כנגד ערבונו אם חוזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון כרבי יוסי שזו אסמכתא ועדיין לא קניא. כן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר ליה אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אין הלכה כר' יוסי דאמר יתן כדמוכח בנדרים (דף כ"ז) דאין הלכה כר' יוסי אלא כר' יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא גזים חברו על דבר שאינה דעת שניהם שיבא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא. וכן בפרק המקבל (ב"מ ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכל האומר מעכשיו אף בלא בית דין חשוב וקנו מידו אליבא דרב נחמן ואליבא דרב הונא כאסמכתא שהוא כעין מכר סובר שם רב הונא שקנה ואין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם דף ס"ו) גבי המלוה על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי ורב הונא מוקי ליה בשעת מתן מעות ורב נחמן מוקי לה באומר קני מעכשיו ופי' התו' (שם ד"ה ומניומי) שאותה אסמכתא שויא טפי לפי שבתחלת המשכונתא הוי קצת כעין מכר. ופי' רבינו תם (שם) דעדיפא שהקרקע ביד המלוה עצמו אבל תפיסה דנדרים ביד שליש או ביד בית דין ולכך לא קנה אפילו קנה במעכשיו אלא בבית דין חשוב, עכ"ל התו' (עיין נדרים כ"ז ד"ה והלכתא).
<h2>דף מט.</h2>
איתמר הנושא ונותן בדברים בלא מעות רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור בו ורבי יוחנן אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע אמר אין רוח חכמים נוחה הימנו והלכה כרבי יוחנן לכן מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה ומפרש רב פפא דברי רבי יוחנן במה דברים אמורים במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל שהבטיחו אבל במתנה מרובה אין כאן חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותן בדברים שקונין בהם, ואומר בירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) לא שנו אלא בעשיר אבל בעני נעשה נדר, לס"ג. הכי איתא בירושלמי (שם) רבי יעקב אמר בא ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאמר צריך לאומרו בדעת גמורה ומן בתר כן אם חזר בו יחזיר בה הוא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר רב מפקיד לשמעיה אימת דאימר לך תתן מתנה לבר אנש אי הוי מסכנא הב ליה לאלתר ואי הוא עתיד מימלך בי תנינית. עכ"ל.
הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר ליה המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותו אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו אע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אחר כך בא וטול את שלך. מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ליה מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו אע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר. חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות[ך] חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן (הוא רשו') [הורו רבותי]. [ו]מפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה שהוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פ"ז ה"ג—ה"ד פי"א הט"ז).
<h2>דף מט:</h2>
שלא להונות איש חברו כדכתיב (ויקרא כ"ה) אל תונו איש וגו', שיעור אונאת ממון לא נתפרש מן התורה אבל שנינו בפרק הזהב האונאה ארבע כסף מעשרים וארבע בסלע שתות למקח ואיתמר רב אמר שתות מקח שנינו [ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו] והלכה כשמואל דתניא כוותיה, ושתות מעות הוי יתר משתות מקח דשוה חמש בשש הוא שתות מעות שהרי מששה שנתן לא היה לו ליתן כי אם חמש ושוה שש בשבע הוא שתות מקח וכן שוה ה' דינרים בו' דינרים ב' פ' פחות הוי אונאהא), ורוצה לומר שמואל דשתות מעות נמי הוי אונאה ולא הוי בטול מקחב) ג). שתות קנה פי' המקח קיים ומחזיר האונאה וזה וזה שתות ויתר משתות בכדי שיראה לתגר או לקרובו. א) דמבעיא ליה להשר מקוצי אי איכא יתר משתות מקח (וליקח) וליכא שתות מעות כגון שמכר לו שוה חמש בחמש דינר וי"א פשיט' למאי חשבינן ליה ואומר רבינו יהודה דחשבינן ליה אונאה דכיון דלא הוי לא מחילה ולא בטול מקח אם כן חשבינן ליה אונאה, עכ"ל התו' בפרק הזהב. ב) דאמרינן דבאונאה ידו של מתאנה על העליונה או להחזיר או לקנות ולהחזיר אונאה ופ"ה (דף נ' ד"ה ומחזיר) דלית ליה רבא ידו על העליונה דסבירא ליה כר' נתן דאמר כן בברייתא ונחית לעומקא דדינא בפרק הבית והעליה (דף קי"ז) והקשה התו' (דף נ' ד"ה אמר רבא) אם כן קשיא הילכתא אהילכתא דקיימא לן כשמואל דאמר שתות מעות נמי שנינו ותניא כוותיה וברייתא דתניא כוותיה קאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה וגם ר' יהודה הנשיא הוא רבי ובכולי תלמודא אמרינן הלכה כרבי מחביר(י)ו ורבי יהודה אומר ידו על העליונה ואם כן היכי פסיק רבא דלא כהילכתא ועוד דרבא מוקי מתניתין כרבי יהודה לכן נראה לי שתות יד המתאנה על העליונה רצה חוזר רצה קנה ומחזיר אונאה ובפחות משתות קנה בעל כרחו ומחזיר אונאה זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו וקאי זה וזה לשתות ולפחות משתות ומכל מקום צריך לומר דבפחות משתות לאלתר הויא מחילה מדקאמר (שם) גבי ההוא גברא (דהוא) דהוה נקיט ודשני ואמר אי יהיבנא חמשה ופלגא הויא מחילה אתן לו שיתא ואיתבעיה לדינא ועל כרחך מתי יתבענו לדין תוך כדי שיראה ואפילו הכי בחמשא ופלגא הוי מחילה. עכ"ל התו' בסוף שמעתא דתגרי לוד בפרק הזהב (שם). [ובפנים לקמן גבי האחים שחלקו (קידושין דף מ"ב) משמע כר' נתן]. ג)0אמר רבא (קידושין מ"ב, ב"מ נ') הילכתא פחות משתות נקנית מקח והרי זו מחילה פי' ניקנית מקח לאלתר והוי מחילה יתר משתות בטל מקח ושניהם חוזרין מאנה ומתאנה, לשון ס"ג (לאוין סי' ק"ע). צריך עיון בס"ג וברב אלפס (ב"מ פרק הזהב סי' קע"ג). [אי הלכה כרבי נתן או כרבי יהודה הנשיא, עי' למעלה (באות הקודמת)].
<h2>דף נ:</h2>
ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ג ע"ב) אמר ד' מדות במוכרין מכר חיטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה כרבי נתן, ורבינו שמואל פירש שם בבבא בתרא שאין שם אונאה כלל ומה שאומר שאין אחד מהם יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא ואגב שאר הבבות נשנית, שאלו יש שם אונאה רצה קונה רצה חוזר כר' יהודה הנשיא (ב"מ דף נ') וצ"ע, אבל המוכר חטין שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בהן שאין זה המין שמכר לו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף נא.</h2>
ואמר רב נחמן לא שנו אלא בלוקח (מן התגר) אבל מוכר לעולם חוזרא) ואמר רב נחמן לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל מבעל הבית אין לו עליו אונאה ודווקא במאני תשמישתא דיקירי עליו אבל יריעות קנבוס ופשתן שעושין בעליו למכור כתגר דמי וכשם [ש]יש אונאה להדיוט אם נתאנה כך יש אונאה לתגר שנתאנה, וכתב רבינו משה מיימוני (הלכות מכירה פרק י"ג ה"א) שהמחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשיראין או טלה בסוס אין לו עליו אונאה דכיון דשני מינין הן זה חפץ בזה וזה חפץ בזה והיינו דווקא כשלא שמו אותן קודם, וצ"ע בס"ג (לאוין סי' ק"ע) אבל פירות בפירות בין ששמו אותן קודם המכירה בין ששמו אותן לאחר מכירה יש להן אונאה דסתם פירות דעתייהו אשומות דמים. א) דלא קים ליה דלא נקיט מקחו בידו, לשון ס"ג.
<h2>דף נא:</h2>
והנושא ונותן באמונה אין לו אונאה כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו בכך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאהא), והנושא ונותן באמנה אם לקח כלים רבים או בגדים רבים במכר אחד לא יחשוב הרעה באמנה והיפה בשויהב) אלא זה וזה באמנה או זה וזה בשויה ויש להעלות לו על המקח שכר הכתף ושכר החמור ושכר הפונדק אבל שכר עצמו מפני שהוא כפועל אינו מוסיף אותו על המקח אלא מפרש ואומר לו כך וכך אני משתכר. א) פי' כגון שקנה חפץ אחד ואמר לו חברו תנהו לי ואני אתן לך דינר יותר ממה שקנית אותו ואני מאמיניך כמה שתאמר שקניתה אותו אפילו נתאנה לוקח ראשון שאינו שוה כמו שאמר צריך שיני ליתן לו כמו שהתנה לפי שסמך עליו ואפילו אינו שוה כמו שאמר, עכ"ל התוס' פרק הזהב (ד"ה הנושא). ב) פי' כגון שאמר אני מאמינך כמה קנית חפץ זה ואני מרויחך כך וכך כגון אם קנה בגדים בי' דינר ויש מהם שאינם שוות דינר ויש מהם ששוות יותר מדינר לא יחשוב לו את הרעה באמנה כלומר שלא ימכור את הרעה לפי שיעור שקנאם כולם יחד הי' בגדים כל אחד דינר ואת היפה ימסור לו בשויה דהיינו ביותר מדינר דאם כן הוא מאנה הלוקח שהוא לא קנה אלא בין יפות ובין רעות כל אחד דינר והוא התנה לו שימכרם לו כפי מה שקנאם או זה וזה באמנה כפי מה שקנאם דהיינו דינר לכל אחד או זה וזה בשויה שימכור היפה ביותר מדינר והרעה בפחות מדינר, עכ"ל התוס' בפ' הזהב (שם ד"ה לא).
ותניא במה דברים אמורים בסתם אבל במפרש שאמר ליה מוכר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני שהוא שוה מאתיםא) על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ומשמע בסתם דאי אמר על מנת שאין לך עלי אונאה יש בו אונאה כרב ואע"ג דהלכה כשמואל בדיני כי איתשיל לעניין איסורא דאל תונו איתשילב). א) דין אונאת דברים פירש במצות לאהב חבירו (מצוה ט'). ב) אמרינן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ח) כי אמרינן אונאה ובטול מקח הני מילי בכדי שדעתו נוטה אבל בכדי שאין הדעת נוטה אמ' מתנה הוא דיהיב ליה, לס"ג.
<h2>דף נו.</h2>
שנינו שם (ב"מ נ"ו) אילו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות ההקדשות ואפילו ביתר משתותא) במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו בין במקרקעי בין במטלטלין חוזרב) אמר רב נחמן בפרק האיש מקדש (דף מ"ב) האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהם שיחלוקו בשום הדיינים אפילו טעו בשתות בטל מקח שהדיינים ששמו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל כרבנן דפוסק רב נחמן כמותן ואין הלכה כר' יהודה שאמר (ב"מ נ"ז) אף המוכר ספר תורה ומרגליות אין להם אונאה וכן פסק רב היי (סמ"ג) (בספר מקח וממכר). וכשם שאין אונאה למוכר קרקעות כך אין אונאה לשכירות קרקעות וכן שכירות פועל אין לו אונאהג). א) מיהו מפלגא יש להם אונאה כדאיתא בירושלמי (כתובות פי"א ה"ד) ובתוספות (ב"מ נ"ז ד"ה אמר) וצ"ע. ב) דאמרינן לתקוני שדרתיך ולא לעותי ופוסק רבינו משה שאפטרופוס של יתומים כשליח בית דין שמכרו בנכסי יתומים וטעו בין במטלטלין בין בקרקעות אם טעו בפחות משתות הרי זה מחילה כהדיוט טעו בשתות בטל מקח ואם רצו שלא לבטל המכר ויחזרו אונאה מחזירין לא יהא כח הדיוט חמור מהם ופוסק רבינו משה שבית דין שמכרו קרקעות או עבדים של יתומים שוה ה' בו' אין הלוקח יכול לחזור בו לא יהא כח הדיוט חמור משל יתומים (מן) [וכן] הדין באפטרופס שמכר קרקע שאין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין הדיוט, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פרק י"ג הלכות ט' י"א). ג)0כשם שיש אונאה בפירות כך יש אונאה במטבעות כיצד הרי שהיה דינר זהב בכ"ד דינר של כסף וצרפה בעשרים דינר או בשמונה ועשרים הרי זה מחזיר האונאה היה יתר על זה בטל הצרוף פחות מכאן מחילה, וכן אם היתה הסלע חסירה שתות והיו מוציאין הסלעים במניין ולא במשקל מחזיר עד מתי יש לו להחזיר הדינר או הסלע בכרכים עד כדי שיראה לשולחני בכפרים שאין השולחני מצוי שם יש לו להחזיר עד ערבי שבתות שאין מכיר הסלע וחסרונה ודומיה אלא השולחני, והוא הדין למוכר ספרים או אבנים טובים ומרגליות שיש ללוקח לחזור עד כדי שיראום לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאים בדברים אילו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר. (הטוען) הנותן סלע חסרה לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חדש הרי זה מחזירה ואם אפשר להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אלא אם כן קבלה ממנו במידת חסידות. המוכר שוה ה' בו' ולא הספיק להראותו עד שהוקר ועמד בח' הרי המוכר חייב להחזיר האחת של האונאה שהרי נקנה המקח וחייב להחזיר וכשהוקיר ברשות לוקח הוקיר וכן אם מכר שוה ו' בה' והוזל ועמד על ג' הרי הלוקח יחזיר סלע של אונאה שהרי נקנה המקח וברשות הלוקח הוא, עכ"ל המיימון (הלכות מכירה פי"ב, ה"ט—ט"ו).
<h2>דף נח.</h2>
ראובן ששלח לאשתו מעות למזונות ביד שמעון ונאנסו בדרך עם ממונו דין הוא שלא ישבע אלא לבעלה הואיל וצריך לתת לה אחרים לזונה כדתנן (שקלים פ"ב מ"א) בני העיר ששלחו שקליהן, עכ"ל רבי' אב"ן הראשה.
<h2>דף ס.</h2>
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן ואחד גוי ואחד יהודי שוין לדבר זה. היה יודע שהיה בממכרו מום יודיע ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסורא). שנינו בפרק הזהב (ב"מ ס') באמת התירו לערב יין קשה ברך בין הגיתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום שכל דבר הניכר טעמו הלוקח מרגיש בו ולפיכך מותר לערב אותו, אסור לערב שמרי יין ביין ושמרי שמן בשמן אפילו כל שהוא ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אבל אם עירה היין מכלי לכלי נותן שמרן לתוכן. יש מקומות שנהגו אפילו אין בהן מחצה שמרים או שהיה בפירות עפר או תבן או דבר אחר ימכר כמו שהוא מנהג המדינה, תו' מסמ"ג (ל"ת סי' ק"ע)ב). א) אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים פי' מכר לו פירות חדשים לא יערב בהם בלא ידיעתו פירות חדשים אחרים אפילו הם יפים כאילו דשמא הנך דערב לא מינטרי כי הני דיש קרקע שפירותיה משתמרים יותר זו מזו וכן לא יערב ישנים בישנים דשמא גרועים אילו מאילו ואין צריך לומר חדשים בישנים שאם מכר לו ישנים לא יערב בהן חדשים דכל מילי עתיקי מעלי והוא הדין נמי ישנים בחדשים, כך פירש ריב"ן. תנו רבנן (ב"מ ס') אין צריך לומר חדשים בארבע וישנים בג' פי' דנמכרו [חדשות] בזול וישנות נמכרות ביוקר ג' סאין בסלע פשיטא דאין מערבין אלא אפילו חדשות בג' וישנות בד' אין מערבין מפני שאדם רוצה לישנן פי' מפני מה החדשות יקרות מפני שאדם רוצה לישנן וקופצים לקנותם ושמא לוקח זה הבא לקנות ישנות אינו רוצה לישנן אלא רוצה לאוכלן לאלתר ולאוכלן לאלתר הישנות יפות. מי שנערב לו יין ביינו לא ימכרו בחנות אלא אם כן יודענו בו ללוקח ממנו דידע ומחיל ולא לתגר אע"פ שהודיעו שאינו קונהו אלא לרמות אחרים. במקום שנהגו להטיל מים יטילו, תנא למחצה לשליש ולרביע, אמר רב נחמן ובין הגיתות שנו שדרכן לערב ומיהו אם נהגו לערב שלא בין הגיתות שרי ואורחא דמילתא נקט רב נחמן, פריב"ן. התגר נוטל מה' גרנות ונותן לתוך מגורה אחת או לתוך פיטם אחד פי' חבית גדולה ובלבד שלא יתכון לערב פי' רעים כיפים דהוה ליה כמערב מים בתוך יינן שגונב דעת הבריות ומוכר בהבלעה רעים בדמי היפים ואע"ג דדבר הנראה הוא אסור דאין הלוקחים מדקדקים כל כך בגרעינין הרעים ולא ידעי דמחלי, כך פריב"ן. ולחלוק אגוזים וקליות לתינוקות להרגילם אצלו חכמים מתירין וכן חכמים מתירין לפחות את השער פי' למכור בזול אע"ג דמפסיד שאר חנונים שמוכרין ביוקר וכן לברור הפסולות מן הגריסין אע"פ שמטעה הלוקחים שהרי הם רואים מה שהוא מוכר להם ומודים חכמים שלא יברור על פי המגורה פי' היתה לו מגורה גרגא בלעז מלאה פירות (וכן לברור הפסולות מן הגריסין אע"פ שמטעה הלוקחים שהרי הם רואים מה שהוא מוכר להם) לא יברור פסולות שעל פי המגורה שאינו אלא כגונב עין כדי שיהיו נראים יפים מבחוץ. אין (מפרנסין) [מפרכסין] לא את האדם פי' היה לו עבד למכור, ולא את הבהמה ואת הכלים. תנו רבנן (שם) אין משרביטין את הבהמה ואין נופחין בקריבים פי' כדי שיראו גדולים ושמנים ואין שורין הבשר במים כדי שתהא נראת שמינה ויש מפרשים כדי להכביד הבשר לשקול יותר לקונים (המשקל) [במשקל], מאי שרביטין פי' מיא דחזרי משקין אותה מי סובין המנפחין אותה כדי שתראה שמינה והוי כגונב עין רב הונא (לפנינו אי' רב כהנא) אמר זקפתא ודקריפנין ומקרדין את שערה לזוקפה ולהנאותה כדי שתהא נראית שמינה שמואל שרא למירמי תומי לסרבלא פי' ציצין של משי פרנייש בלעז לתלות בסרבל להנאותו ואין בכך משום גונב עין, רבא (לפנינו אי' רב יהודה) שרא לכסכוסי קרמי אנפייזו בלעז יריעות רב יהודה (לפנינו אי' רבה) שרי לצלומי גררי לצייר חצים רב פפא שרא לצלומי דיקולי סלים של נצרים מערבה ומוקי ליה בחדתי דהואיל דחדשים הם אע"פ שהניאם אין העין טועה בהם וכי תנן במתניתין שאסור בעתיקי, עכ"ל בפרק הזהב (שם). ראובן שטען לשמעון אוניתני ביין ומכרת לו בחזקת מתוקנין והלה משיב והלא טעמתו דין הוא דפטור ואפילו עירבו כרב אחא ואם טענו שעירבו אחר שטעמו ישבע שמעון ויפטר, עכ"ל. ב) לפיכך אמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג) הבורר צרור מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבורר שאילו הניחו היה נמכר במדת החטין ואם תאמר יחזירנו הרי אמרו אסור לערב כל שהוא.
<h2>דף סה:</h2>
בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ז) כתוב, ההוא בצורתא דאתו בנהדרעא אתו כולי עלמא זבני לאפדנייהו — פי' בתיהם — לסוף אתו חיטי אמר רב נחמן דינא דהדרי אפדנא למרייהו והמכר אינו מכר, פירש רב אלפס והוא דגלי אדעתיה [דמשום דצריך לזוזי כך וכך הוא דזבן אבל אי לא גלי אדעתיה] לא מחייב לוקח לאהדורי דהוו דברים שבלב ואינם דברים. וכן פירש המיימון ז"ל (הלכות מכירה פי"א ה"ח ט') מי שמכר חצירו או שדיהו ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטין בדמי החצר והרי זה כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו או נמנע הדרך לילך לאותו הארץ או שלא נסתייע לו לעלות או לקנות החטין הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה וכן כל כיוצא בזה אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא [מוכר] ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ואינו נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים. מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם מכרו או נתנו לאותו פלוני קנה ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו לא קנה, וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח לזמן פלוני או כשיתן הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה, עכ"ל מיימון (שם ה"י).
<h2>דף סו.</h2>
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אי טרפי לה מנך מגבינא לך שופרא ושבחא ופירי אמר אמימר פטומי מילי בעלמא פי' בדברים הוא מפטמו כלומר רוצה לעשות טובה וכי טרפו ליה מיניה אי בעי מגבי מאי טעמא כיון דלוקח בעי אתנויי מתחילה כשלקח שאינו לוקחו אלא על מנת שיקבל עליו אחריות אבל מכי זבנה נהליה כל מה דמתנה מוכר מנפשיה מגבנא לך שופרא לאו מידי הוא, ופי' התו' (ד"ה פטומי) ונראה לכאורה דלאחר הקניין מיירי מדאמר פטומי מילי בעלמא נינהו, וצריך עיון מאי קאמר כיון דלוקח בעי אתנויי הא אפילו אתני נמי לוקח אחר קניין לא הוי אלא פטומי מילי דבדברים בעלמא לא משעבד מוכר נפשיה לקבל עליו אחריות, ותרצו התו' דאי מתני לוקח בההיא הנאה דמהימן ליה המוכר גמר מוכר ומשעבד נפשיה כדאמרינן [לקמן צ"ד ע"א] גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמר רבי יוחנן ואע"ג דלא קנו מידו בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, עכ"ל בפרק איזהו נשך.
ראובן הלך בקולניא אמר לשמעון תבא לשם וכל מה שארויח תחלוק עמי והלכו לשם והרויחו מה שהרויחו וה' אינה לידו של ראובן ריוח בלא שמעון דין שיפטר ראובן כדאמ' מה שתעלה במצודה כו' דאמ' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ראובן טוען לשמעון ספר מכרתי לך והתנית עמי להחזירו לי כשיהיו לי מעות והילך והלה משיב מכירה גמורה היא שמכרתו לי לאחר המכר אמרתי לך לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא היה לך קניין ממני ופטומי מילי בעלמא אמרתי לך כדי להניח דעתך דין הוא אם יש עדים לשמעון שכך היה יפטר אם לא חזרו והזכירו התנאי בקניין ואם אין עדים וראובן טוען כן מתחילה התנה ושמעון אומר לאחר ישבע שבועת היסת והמתנה בתחילה אסור משום ריבית כשלומד בו אבל המתנה אחרי כן ובקניין טוב לו ולמוכר דלא מחזי כריבית דחזי כחוזר שמעון ומוכרו לו, עכ"ל רבי' אבן הראשה.
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח) הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך פי' אתן לך כפלים מערבונך קרקע מדקאמר רבי יהודה (דין) [דיו] ללוקח שיקנה כנגד ערבונו אם חוזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון כרבי יוסי שזו אסמכתא ועדיין לא קניא. כן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר ליה אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אין הלכה כר' יוסי דאמר יתן כדמוכח בנדרים (דף כ"ז) דאין הלכה כר' יוסי אלא כר' יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא גזים חברו על דבר שאינה דעת שניהם שיבא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא. וכן בפרק המקבל (ב"מ ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכל האומר מעכשיו אף בלא בית דין חשוב וקנו מידו אליבא דרב נחמן ואליבא דרב הונא כאסמכתא שהוא כעין מכר סובר שם רב הונא שקנה ואין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם דף ס"ו) גבי המלוה על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי ורב הונא מוקי ליה בשעת מתן מעות ורב נחמן מוקי לה באומר קני מעכשיו ופי' התו' (שם ד"ה ומניומי) שאותה אסמכתא שויא טפי לפי שבתחלת המשכונתא הוי קצת כעין מכר. ופי' רבינו תם (שם) דעדיפא שהקרקע ביד המלוה עצמו אבל תפיסה דנדרים ביד שליש או ביד בית דין ולכך לא קנה אפילו קנה במעכשיו אלא בבית דין חשוב, עכ"ל התו' (עיין נדרים כ"ז ד"ה והלכתא).
כתב רבינו שמשון דכל קנין סודר מסתמא אינו אלא מעכשיו שאין לקנות בו לאחר זמן בתר דהדר סודרא למריה כדאמר פרק השותפין בנדרים (דף מ"ח), עכ"ל תו' (ב"מ דף ס"ו ד"ה ומניומי), מפרש שם שאסמכתא שקנו עליה מידו בבית דין חשוב הרי זה קנה פסק רבינו חננאל והוא (שיתפוס) שיתפיס זכויותיו (בודאי) [בב"ד כדאיתא] התם אע"פ שלא אמר מעכשיו והוא שלא יהיה אנוס כיצד הרי שהתפיס שטר או (שכרו) [שוברו] בבית דין וקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני אתן שטר זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אילו (נותנו) [נותנין] ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו לו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהיה בבית דין פסק רבינו חננאל בשם הגאון אבל לא התפיס זכויותיו לא קנה אף בבית דין חשוב לפיכך נהגו באילו המלכיות לעשות שידוכין בפני טובי העיר שלא יהיה אסמכתא אע"פ שאומר מעכשיו חוששין לאסמכתא ופירש ר"י דאין כאן חששא דאסמכתא אפילו לא יקנו בבית דין חשוב שמתוך שהחוזר בו מבייש את חבירו גמר ומקני אהדדי וכן בשוכרין מלמדי תינוקות ומקבל המלמד קנס לעצמו אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא דלא חשיב גזים כיון שמפסידו בחזירתו והוי כמו אם אוביר, לס"ג. פרק המקבל (ב"מ ק"ד), המקבל שדה מחבירו ואמר אם אניחנה בורה שלא אעבוד ואזרע אותה אשלם במיטב קרקעותי הפירות של קרקע מחייבינן ליה כי פשע ולא עבד אע"ג דהיינו אסמכתא קמחייבינן ליה דאיכא פשיעה טפי שהרי בידו לעבדה ולזרעה, עכ"ל (ועיין ב"מ דף ס"ו תוד"ה ואי אמר) ולא אעביד אשלם ממיטבא דלא חשוב אסמכתא כיון דלא גזים דבכל דבר שבידו ולא גזים לאו אסמכתא כך המסקנא בסוף פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב], לס"ג.
כתב רבינו משה (הלכות מכירה פי"א הי"ח) כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושים (א"ה, קונין) מזה שהיה חייב לזה ק' דינרים ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חוב שכל זמן שיהיה כך או יעשה כך הרי החוב הזה מחול לך מעכשיו ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זו היו עושין בכל התנאים שבין אדם לאשתו בשידוכין ובכל דברים הדומין להם, לס"ג (עשה פ"ב).
הלוהו על שדיהו ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי הוא שלי אמר רב נחמן אפילו בשעת מתן מעות אם אמר כן לא קנה דאסמכתא היא ולא קניא והא דתנן הרי הוא שלו כגון דאמר ליה קני מעכשיו, אמר רב מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי ולא אמר קני מעכשיו דלא קנה משום דאסמכתא היא ואכל הפירות בתוך הזמן ולאחר זמן כמה שנים ובא זה לפרוע לו מעותיו אחר הזמן מחזיר לו מלוה את הקרקע ופירות שאכל דמחילה בטעות לא הויא מחילה כגון הנך פירות דאכל דאחלינהו גביה קודם שבאו לעולם משום שהיה סובר דאסמכתא קניא ור"ת פירש משום דהכא הלואה היא ובהלואה לא מקני ליה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דהא הדרא ארעא דאסמכתא לא קניא לכך אין יכול להקנות הפירות כלל ולכך יוצאים בדיינים כריבית קצוצה אבל בתורת ריבית היה נותן לו היה קונה דאבק ריבית הוא ואין יוצאה בדיינים, עכ"ל התו' פרק איזהו נשך (דף ס"ז ד"ה פירי). הלכתא המקבל קרקע מחבירו באסמכתא לעניין הלואה הדרא ארעא והדרא פירי לעניין מכר לא הדרא פירי דמחילה בטעות הוי מחילה בלשון מכר ודלא כרב נחמן, עכ"ל פסקי רבי' אבן הראשה (עיין תו' שם ד"ה פירי).
<h2>דף סו:</h2>
ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה באחריות אמר ליה אי טרפי לה מנאי מגבת לה מעידי עידית דאית לך אמר ליה מעידי עידית דאית לי(ה) לא יהיבנא לך דבעינא למיקם קמאי אלא מגבינא לך מעידית אחריתי דאית לי לסוף טרפי ליה מיניה אתא בידקא — פי' בדק המים — ושטפה לעידי עידית שהיתה מדויירת ומזובלת סבר רב פפא למימר מעידית (אחריתי דאית לי לסוף טרפי ליה מיני' אי אתא) א"ל והא קיימא אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא ולימא לי[ה] קאמינא לך אנא מגבינא לך מעידית דהוה עידי עידית קמאי השתא קיימא לה עידית במקום [עידי] עידית, עכ"ל התלמוד בפרק איזהו נשך.
(דף ע"ג) אמר רב נחמן (ולפנינו אי' רב חמא) מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה ואחר כך נתייקר משלם ליה כדאזיל ליה מעיקרא אפרוותא (זכי לשפט) [דזולשפט] פי' המקום סמוך למחוזא ששם היה היין בזול טפי ור"י אמר פי' שהוא נמל פורט ב"ל ורב אשי אמר אפילו יין סתם פי' אפילו אמר ליה זבין לי חמרא מהיכא דמשכחתא לא משלם כלל דאי נמי התנה עמו מתחילה שאם אינו קונה לא ישלם הוה ליה אסמכתא מתוך שהיה סמוך בעצמו שיקנה התנה עמו שישלם ולא שדעתו לשלם וכל שכן אם אמר ליה יין זה דאסמכתא היא ולא משלם דמי יימר דקמזבני ליה ופריך אי לרב אשי מאי שנא מההיא אם אוביר ולא אעביד וכו' התם בידו הכא לאו בידו פי' גבי יין הדבר תלוי באחרים ודילמא אחרים לא מזבני ליה ואפילו למאן דאמר אסמכתא קניא מודי הכא דלא קני הואיל ולא קנו מידו אם כן דברים בעלמא נינהו, עכ"ל פרק איזהו נשך (שם). ומה שאמר שם (דף ס"ו) באחד שאמר אם לא אפרע מעותיך לזמן פלוני תגבה מזה היין פי' (ובשוה) [ובשעשה] קיניין עמו וכשבא הזמן אייקר ומסיק שם כל דאי לא קני וכי אייקר חמרא מצי אמר ליה שקול זוזך ולא תשקול מחמרא לשם חושבו כגזים מפני שאין עדין זמן מכר מן היין והוא נותן עתה בזול ואין אדם רגיל למכור יינו עד שיגיע זמן המכר דאז מוכרו ביוקר, לס"ג.
אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף אחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו, לס"ג, פ"ה דמחיל גביה ומחילה בטעות הויא מחילה כגון הכא גבי זביני ור"ת פירש (שם ד"ה התם) דאין זה מחילה בטעות דאפילו יודע שיכול לחזור לא היה חוזר משום דניחא ליה דלקום בהמנותיה וגמר ומקני אבל בכל מקום מחילה בטעות לא הוי מחילה וריצב"א פירש דבכל מקום מחילה בטעות הוי מחילה בזביני וההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"א) גבי ההוא דנפל גודא ביני וביני אזל הדר גודא בארעא דחברי ורב נחמן איירי התם ופריך והא מחילה בטעות הויא ולא הויא מחילה שבשעה שסייע לו להחזיר הגודא לא היה יודע שהיו אבני הגודא בתוך ארעא וכן ההיא דסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דקניין בטעות חוזר וגם ההיא דשומא בטעות חוזר דפרק המפקיד (ב"מ ל"ה) כו' לא ידע דמחיל ולכך לא הויא מחילה אבל הכא גבי פירות דקל יודע שפיר שהיה אוכל פירות ומחיל, והקדוש תירץ דבכל מקום מחילה בטעות הויא מחילה בדבר שאינו בעין כי הכא שאין הפירות בעין דלא חזר בה עדיין אע"ג דחזר בו מכאן ואילך מהדר הפירות אבל דפרק חזקת הבתים ודגיטין הקרקע והמעות בעין, עכ"ל התו' פרק איזהו נשך (שם), וכל החוזר משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע והלכתא כרב נחמן בדיני.
<h2>דף סח.</h2>
המשתתף עם חברו בסתם אל ישנה מן המנהג של מדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יפקיד אותה ביד אחרים ולא יתעסק בסחורה ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו למכור תמיד בהקפה אלא אם כן התנו תחילה או שעשה מדעת חברו עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר ליה עשיתי כך והסכים למעשיו הרי זה פטור ואין כל הדברים האלו צריכין קניין אלא בדברים לבד.
ויש שיתוף שני שכל הממון של אחד ונותנו לחברו להתעסק בו למחצית שכר והוא הנקרא עסק. ואמרי נהרדעי בפרק המקבל (דף ק"ד) בעסק חציו מלוה וחציו פקדון שעשו חכמים תקנה טובה לשניהם שאם היה כולו בדין מלוה היה הריוח וההפסד ללוה כדין כל ההלואות ואם היה כולן כדין פקדון היה הריוח וההפסד כולו לבעל הממון כדין כל הפקדון לכך תקנו שיהיה החצי מלוה ויהיה המתעסק חייב באחריות מן החצי אע"פ שאבד באונס והחצי האחד בתורת פקדון ויהיה באחריות לבעל המעות ואם נאנס אותו החצי של הפקדון אין המתעסק חייב לשלם ולפיכך זה החצי הוא לבעל המעות ולפי תקנה זו אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון באמצע בשוה שאם אתה אומר כן נמצא בעל הממון נוטל שכר חצי מעותיו שהן (מלוה שהרי) פקדון אינו עושה כלום ואינו טורח עליו אלא המתעסק טורח לו בחצי פקדון מפני מעותיו שהלוהו ונמצא באין לידי אבק רבית ולפיכך אין מתקיים שיתוף זה עד שיקבל עליו בעל הממון מג' תנאים אילו. התנאי הראשון אם ירצה ליטול החצי כמה שירויח צריך לקבל עליו שאם יארע בעסק הפסד שיהיה אחריות הפסד עליו משני שלישי העסק שיהיו עליו כדין פקדון ושליש העסק כדין מלוה להיות באחריות המתעסק והוא נוטל חצי השכר ומה שנוטל המתעסק בשכר יותר מן השליש הרי הוא לשכר עמלו שטורח לשני שלישי העסק שהן פקדון. התנאי השני שאם ירצה בעל הממון שיהא [ה]עסק לעניין ההפסד כדין חצי מלוה וחצי פקדון צריך שלא יטול בריוח כי אם השליש והמתעסק יטול שני שלישי הריוח ומה שהמתעסק נוטל בשכר יותר ממחצה הוא לשכר עמלו שטרח בחצי פקדון. ונראין הדברים שתנאי שיני זה אפילו בלא שום תנאי כן הדין לפי שאמרי נהרדעי דבריהם בסתם העסק חציו מלוה וחציו פקדון אלא אם כן שנו הדבר על פי התנאים וכן פירש רש"י בפרק המקבל (דף ק"ד) וכן פרשם רבא בפרק איזהו נשך (דף ס"ח). התנאי השלישי הוא שיתן בעל הממון למתעסק שכר טרחו בכל יום מן החצי שהוא פקדון כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מיניה כדאמ' בגמ' [שם ס"ח ע"ב] כמה אדם רוצה ליתן שיבטל מן המלאכה שהוא עושה ולעשות מלאכה קלה כזו וכשיתן לו זה השכר אז היה זה העסק שוה לשניהם, לס"ג.
אבל מקבלין עגלים וסייחין למחצה פי' אבל בלא שומא הוא מקבלם בסתם לגדלם למחצה בלא שום אחריות דהואיל ואין האחריות עליו הוה ליה פיקדון ובשכר עמלו קיהיב ליה פלגא דרוחא והוא הדין להושיב העני למחצה אם המושיב קבל עליו כל האחריות דהוי כולי פיקדון אלא חד נקט ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין לפי כשהגיע לשליש עומד בטוב שבחו ודרך בני אדם למכור עגלים משנשתלשו וחמור עד שתהא טוענת דמשטוענת ואילך (פרה) [חמור] עומדת בטוב (שכחה) [שבחה] למכור ואם המוכר רוצה לחזור ולהניחו למחצה אצלו שם המקבל שבחו שהשביח בו ובחצי של חבירו נוטל מחצה, עכ"ל ריב"ן פרק איזהו נשך.
<h2>דף סח:</h2>
תנו רבנן מקום שנהגו להעלות שכר פירש רש"י מקום שנהגו להעלות שכר כתף לבהמה למעות מעלין שנהגו ליתן מעות בשכר שמביא בהמה על כתפו נושא בדרך שהוא דרך לנושא עגלים קטנים שאינם יכולים לילך שנותנים מעות אפילו למי שמביא הוולד על כתפו מן השדה נותנים כמו כן למי שמקבל הפרה למחצית שכר, ור"ח (בתו' ד"ה מקום) גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות ולבהמה ותרי מילי נינהו, כשהוא נותן פירות למחצית שכר אם היו בבית המקבל ועתה הוא נותן ממנה למחצית שכר והלה מחשב לו מה שנתן להבאה בבית המקבל ושם הכל יחד כגון אם היה שוה ה' דינרין וצריך ליתן שכר ב"פ להביאה שם שם לו הכל יחד דאם בבית הנותן שם צריך למקבל ליתן להביאם בביתו, עכ"ל בפרק איזהו נשך.
שיתוף ממון. בממון קרוי שיתוף בין שיתעסקו שניהם בממון בין שיתעסק האחד לבדו ואם פחתו והותירו השכר לאמצע ויש להם להתנות בשכר ובהפסיד בכל מה שירצו ואם יטעון השותף מאורע שאירע בממון השיתוף הרי דינו כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין דאמר שמואל בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ב) השותפין נעשו שומר שכר זה לזה. ודין שומר שכר חיובו ופטורו מפורשין בהלכות שכירות ובהלכות שאלה ופקדון (פרק ד' ועיין ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ד).
וכל מה שפסקנו בדיני השתוף שבארנו פסק רב אלפס בשערים שלו (בשער ח') וגם מתוך דברי רש"י מוכיח כן, רק במעט שינה רב אלפס בדברים שלו התנאים שפירש רבא בפרק איזהו נשך (דף ס"ח) ובמה ששינה חולקין עליו רש"י ור"ת ור"י (דף ס"ח, ס"ט בתוספות) שכל ישראל שותין מימיהן ותופסין עיקר כמו שבארנו. בדין (שומה רבותינו ורבינו משה) [שנחלקו רבינו משה ורבותיו] בהתנהו שיטול המתעסק ג' חלקים מהשכר ובעל המעות רביע [אין אנו מודים] לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא גם בזו חציו מלוה וחציו פקדון [ו]מה שמתעסק נוטל בשכר (אחר) [יותר] מהחצי הוא לשכר עמלו שטרח בחצי שהוא פיקדון וכל רבותינו שוים בדבר, לס"ג. (עיין רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ו ה"ה).
אם אירע מאורע בשתוף (העוסקין) [העיסקא] יש בזה שני דינין ובארם רב אלפס (בשערים שע"ד שע"ח) וזה לשונו הדין האחד שיטעון המתעסק שנאבד כל הממון באחד משני דרכים הן על דרך ששומר שכר חייב כגון גניבה ואבידה [או] כגון שנתעסק בעסק אחר שלא התנה עמו ומחייב אדם זה בטענתו וחייב לשלם כל הממון משלו שהשותף דינו כשומר שכר ונשבע שבועת התורה שכן היה כמו שטוען כי שמא היה מתעסק בממון בדבר שיש בו ריוח ונתן עיניו בריוח לכן רוצה לשלם הממון שיהיה כל הריוח שלו, הדין השני הוא שיטעון שאירע בו דבר שאין מתחייב בו שומר שכר כגון אונסים ישבע שבועת התורה שכן היה ויפטר מן המחצית שהוא פיקדון אבל המחצית שהוא מלוה ישלם ואם יטעון אותו מאורע במחצה ממון ישבע שבועת התורה שכך היה וישאר מחציתו חציו מלוה וחציו פקדון ויתחייב לשלם מחצית מלוה שהוא רביע הממון ומן הרובע האחד שהוא פקדון נפטר ובמחצית הממון הנשאר יתעסק כבתחילה.
<h2>דף סט.</h2>
שנינו במשנה פרק איזהו נשך (דף ס"ח) אין שמין לא עגלים ולא סייחין למחצה לומר הם שוים עתה י' דינר תגדלם שנה או שנתים וקבלם עליך למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו מן הטעם שבארנו למעלה אלא אם כן נושא שכר שהוא בתורת פקדון ומפרש בגמרא (דף ס"ט) ששוין רב ושמואל שצריך שיתנו לו דינר שכר יתר על הריוח או שיהיה ראש העגל כולו למתעסק יתר על חצי הריוח ואין הלכה כר' יהודה דאמר די בטיבול בציר או בגרוגרת אחת כמו שמפ' פ' איזהו נשך וגם לא כר' שמעון שאומר נותן לו שכרו משלם אלא כר' מאיר שאומר בין במרובה בין במיעוט בכל מה שיתן רק שיהא ניכר שכר ודי בדינר או בראש העגל בד"א שצריך דינר או ראש העגל באדם שאין לו בהמות משלו אבל יש לו בהמות משלו והוא צריך לטרוח לפני בהמותיו ואין טורח נוסף לו בשביל בהמה אחת בזה אומר רב מותר שליש הריוח בשכרך וע(ו)ד שליש נחלוק בינינו מותר אע"פ שאין מותר השליש, לס"ג, פי' מה שתשביח אותו יותר משליש הדמים שהוא שוה עכשיו יהא לך בשכר עמל ומזון מותר אע"ג דספק הוא אי יהיה בו מותר שליש, לשון ריב"ן. רב אלעזר מהגרוניא זבן בהמה יהיב ליה רישיה באגריה ויהיב ליה לאריסיה פי' למחצה שכר ולמחצה הפסד ופטים ליה יהיב ליה רישיה באגרי' ויהיב ליה רווחא פי' לאחר שפטמו היה נותן לו הראש בשכר עמל ומזון לבד מחצית הריוח אמרה ליה דביתהו דאריסא לאריסא אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליאתא פי' הואיל דעכשיו שאינו שלך מוותר משלו ליתן לך הראש בלא חלוקה כל שכן דאי משתתפת בהדיה ליתן חלקך בקרן יהיב לך משופריה לבד חלקך זבן בהדיה ר' אליעזר פלגיה לאלייתא [א"ל תא נפלוג רישיה א"ל השתא כמעיקרא נמי לא] אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא מחזי כריבית השתא שותפין אנן מאי אמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי אריסא למרי דארעא לאתויי ליה רעייא משתעבד פי' להביא לו מרעה של תבן ומספוא לבהמותיו של בעל הקרקע בלא שום שכר משועבד ונהי היכא דמחזי כריבית אסור כדאמר לעיל [ס"ד ע"ב] אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר.
והלכה כרב באיסורי מכאן פסק רב אלפס במתניתין דנותן כפועל בטל בפרק איזהו נשך (סי' ק"נ) בד"א באומן שיש לו מלאכה אחרת ועכשיו כשיושב בחנות אינו יכול להתעסק במלאכתו כדתניא בתוספתא (פ"ד ה"ז) המושיב חבירו למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק במלאכתו אבל באדם שיש לו עסק משלו כיוצא בזה שנתנו לו אז אין צריך כל כך כמו שבארנו דברי רב.
הנותן מעות לחברו למחצית שכר ליקח מהם פירות לוקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כאחד אלא מוכר אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן ולא יקח לעצמו חיטין ולחברו שעורין אלא או בכולן שעורין או בכולן חיטין, לס"ג.
תנו רבנן השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה פי' בסתם אע"פ שלא פירש לו זמן סומכוס אומר באתונות י"ח חדש וקודם אינו רשאי לחלק בגדרות צאן כ"ד חדש ואם בא לחלוק, פ"ה המקבל רצה לחלוק, הנותן מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפול של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת וכן אם הנותן מרוצה לחלוק המקבל מעכב עליו. תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בולדות פי' בחלק המגיע לבעל הבהמות מן הולדות בגסה חמשים יום בדקה ר' יוסי אומר ג' חדשים מפני שטיפולה פי' טרחה מרובה לפי ששניה דקות ואינה יכולה לרעות באפר אלא אם כן עזרה ומביא גיבול מורסן מכאן ואילך נוטל מחצה משלו פי' משעברו ג' חדשים חולק ונוטל מחצה שלו חצי הולדות שהם שלו שהרי קבל הבהמה לחצי שכר וחצי מחצה בשל חבירו (פי' אם בעל הבהמה שיש לו כמו כן חלקו מן הולדות שהם שלו שהרי קבל הבהמה לחצי שכר וחצי מחצה של חבירו) פי' אם בעל הבהמה שם לו כמו כן חלקו מן הולדות ומניחין אצלו נוטל בהן חצי מחצה ושכר עמל ומזון דחצי מחצה לא שקיל דהא מינטר אגב אימיה רב מנשיא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך פי' היה לך לחלוק לפני בעל הבהמה דשמא אתה נטלת לעצמך המשובחין ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלו, עכ"ל בפרק איזהו נשך.
שני שותפין שיש להם משכון במקום אחד ובא אחד מהם ולקח המשכון ומכרו שהיה סבור שהוא שלו ואמר לחבירו אם אתה סבור שהוא שלך תאמר לי אפילו אמר לו חבירו אינו שלי אם ימצא חבירו למחר שהפסיד משכונו מחוייב זה שמכרו לשלם לו משכונו, עכ"ל תו' (עיין במגדל עוז הלכות שותפין פ"ד ה"ב). ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקוליניא בשותפות והוליכה שמעון במענצא חלקה לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר וכשבא ראובן הוזל חלקו ותבעו לדין ואמר לא יפה חלקת ומה שמכרת לי ולך והנשאר לי ולך ושמעון אומר כשווה חלקתי וחלקי נמכר ביוקר במזלי ושלך נסתפחה דין הוא שיחלק ראובן במה שמכר ביוקר שכל חלוקה צריך בית דין לחלקה כדא' ר' אב"ן אייתי תרי גברי דפלגת קמייהו, וכן מכר שמעון חלקו בזול שהיה צריך למעות וחלק ראובן הוקר הפסיד שמעון גם ראובן יכול להשביעו שחלק בשוה אבל דבר שדרכו להיות בשוה כגון מעות יכול לחלק בלא חבירו ובלא בית דין דאמר רב נחמן (ס"ט ע"א) זוזי כמאן דפלגי דמו, עכ"ל רבי' אבן הראשה.
וכן אם התנו שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב אין אחד מהם יכול ליטול חלקו לא בקרן ולא בשכר עד סוף הזמן אבל אם נשתתפו בסתם חולקין כל זמן שירצה אחד מהם.
אחד מן השותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלושה ואפילו הן הדיוטות כדאיתא בפרק אילו מציאות (דף ל"א) ובלבד שהיו נאמנים ובקיאים בשומא ואם חלק בפחות מג' לא עשה ולא כלום במה דברים אמורים כשחלקו פירות אבל אם חלקו מעות הן כחלוקים כדאיתא פרק איזהו נשך (דף ס"ט) [גבי הנהו תרי כותאי דאמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו] ויש לו לחלק שלא בפני בית דין ומניח חלק חברו בבית דין ובמה דברים אמורים כשהיו חולקין דהמעות כולן שוין ממטבע אחד אבל אם אין שוין הרי הן כפירות ואין חולקין אלא בבית דין.
<h2>דף סט:</h2>
שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה פי' אע"ג דאמר אין שמין עגלים קטנים וסיחין אלא אם כן נותן שכר עמלו ומזונו פרה וחמור הוא שם כפי שהוא שוה עכשיו ונותן למחצית שכר מה ששכרו אצלו ואין צריך להעלות שכר עמל מזונות לפי שהן עצמן עושין ואוכלין כשבאין לחרישה ויוציא לו מהם שכר המזון. מקום שנהגו לחלוק הולדות מיד חולקין, פ"ה האי מיד לאו דדוקא שאם היו מפרישין מיד סמוך ללידתן היו נפסדין ובגמרא פירש שהמקבל מגדלן בדקה ל' יום ובגסה נ' יום, מקום שנהגו לגדל הולדות המגיעים לחלקו של בעל הפרה עד זמן מרובה ואין רגילין להעלות שכר עמל ומזון לולדות אלא מחשבין מה שהפרה עושה בחרישה ובשאר מלאכות בשכר עמל ומזון לולדות יגדילו ואין לחוש לריבית.
<h2>דף עא:</h2>
אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם שנאמר [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית והוא הדין לכל התורה כולה ומה משלחכם בני ברית אף [לכל התורה כולה] משלח בן ברית, לס"ג. ראובן שתבע שמעון לדין ואמר שלחת לי על יד גוי לבנות ביתיך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אמר להד"ם אין צריך לשמעון לישבע כי זהו טענת שמא וכל טענת שמא אין צריך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בית, לשון תשב"ץ (סי' תק"ד).
<h2>דף עב.</h2>
אין אדם זוכה במתנה עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת אחד האיש ואחד האשה ואפילו אשת איש או אפילו עבד ושפחה אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות כי זכיה מטעם שליחות וכשם שאין שליחות לגוי כך אין זכיה לגוי.
דין מראובן שטוען על שמעון דעו שבקשתי שמעון לקנות לי בגדים וקנה אותם ונתתי לו כל המעות כאשר קנה אותם והוא לא פרע לגוי אלא מקצת המעות והגוי שכח המותר ועבר שנתים שלא (שלום) שאלם ועתה אני שואל ממך השכחה ואם ח"ו ישאלם הגוי עלי לפרוע לו ושמעון אומר אמת הכל כדבריך כזה בא לפני הר"ם מרוטנבורק ופסק שיש לו לשמעון להחזיר לראובן כל המעות שנשארו בידו שלא דמי לשליח שקבל מעות מן הגוי והטעה את הגוי דאיכא פלוגתא דרבותי דהתם הגוי טועה ונותן לישראל יותר מדאי אבל הכא מאיזה טעם יקנה השליח כשראובן נתן לו כל המעות ואמר ליה תנם לגוי לא זכה בהן [הגוי] כל זמן שהמעות ביד שמעון דלא אמרינן תן כזכי אלא בישראל אבל גבי גוי אפילו אם היה אומר לשמעון זכה באותן המעות לגוי לא זכה בהם הגוי עד דאתו לידיה דקאמר בפרק איזהו נשך (דף ע"א) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף י') זכייה מכלל שליחות אתרבי וגוי דלא אתו מכלל שליחות לית ליה זכייה כל שכן הכא דלא אמר אלא תן גרידא דלא זכה הגוי ואם כן כל זמן שהמעות בידי שמעון הם ברשות ראובן ואם הגוי שכחום כיצד הלה עשה סחורה במעותיו של זה אלא [י]חזרו המעות לבעלים הראשונים שהרי לא נתכון לזכות המעות לשמעון אלא לגוי ואם הגוי לא קנאום הדרי למרייהו דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ד) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו איכא למאן דאמר [יחזרו למשלח ואיכא מאן דאמר יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו (ואיכא) [אבל ליכא] מאן דאמר] יעכבם השליח כי לא נתכון המשלח לזכות לו ועוד הא אמרינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קט"ז) גבי רב ספרא אדעתא אריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה הכי נמי דבר ידוע דאדעתא דלגבינהו לגוי יהביה ניהליה ולאו אדעתא שיעכבם לעצמו ואינו יכול לומר ואע"פ ששכחום אחזירם לו כי על זה נאמר [דברים כ"ט] למען ספות הרוה את הצמאה ולא בשביל קדוש השם כעובדא דשמעון בן שטח בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) שאם הוא חפץ שיתקדש שם שמים עליהם על ידו יקדש בשלו ולא בשל אחרים, עכ"ל רבי' מאיר ז"ל.
<h2>דף עג:</h2>
(דף ע"ג) אמר רב נחמן (ולפנינו אי' רב חמא) מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה ואחר כך נתייקר משלם ליה כדאזיל ליה מעיקרא אפרוותא (זכי לשפט) [דזולשפט] פי' המקום סמוך למחוזא ששם היה היין בזול טפי ור"י אמר פי' שהוא נמל פורט ב"ל ורב אשי אמר אפילו יין סתם פי' אפילו אמר ליה זבין לי חמרא מהיכא דמשכחתא לא משלם כלל דאי נמי התנה עמו מתחילה שאם אינו קונה לא ישלם הוה ליה אסמכתא מתוך שהיה סמוך בעצמו שיקנה התנה עמו שישלם ולא שדעתו לשלם וכל שכן אם אמר ליה יין זה דאסמכתא היא ולא משלם דמי יימר דקמזבני ליה ופריך אי לרב אשי מאי שנא מההיא אם אוביר ולא אעביד וכו' התם בידו הכא לאו בידו פי' גבי יין הדבר תלוי באחרים ודילמא אחרים לא מזבני ליה ואפילו למאן דאמר אסמכתא קניא מודי הכא דלא קני הואיל ולא קנו מידו אם כן דברים בעלמא נינהו, עכ"ל פרק איזהו נשך (שם). ומה שאמר שם (דף ס"ו) באחד שאמר אם לא אפרע מעותיך לזמן פלוני תגבה מזה היין פי' (ובשוה) [ובשעשה] קיניין עמו וכשבא הזמן אייקר ומסיק שם כל דאי לא קני וכי אייקר חמרא מצי אמר ליה שקול זוזך ולא תשקול מחמרא לשם חושבו כגזים מפני שאין עדין זמן מכר מן היין והוא נותן עתה בזול ואין אדם רגיל למכור יינו עד שיגיע זמן המכר דאז מוכרו ביוקר, לס"ג.
כתב רבינו שמשון דכל קנין סודר מסתמא אינו אלא מעכשיו שאין לקנות בו לאחר זמן בתר דהדר סודרא למריה כדאמר פרק השותפין בנדרים (דף מ"ח), עכ"ל תו' (ב"מ דף ס"ו ד"ה ומניומי), מפרש שם שאסמכתא שקנו עליה מידו בבית דין חשוב הרי זה קנה פסק רבינו חננאל והוא (שיתפוס) שיתפיס זכויותיו (בודאי) [בב"ד כדאיתא] התם אע"פ שלא אמר מעכשיו והוא שלא יהיה אנוס כיצד הרי שהתפיס שטר או (שכרו) [שוברו] בבית דין וקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני אתן שטר זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אילו (נותנו) [נותנין] ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו לו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהיה בבית דין פסק רבינו חננאל בשם הגאון אבל לא התפיס זכויותיו לא קנה אף בבית דין חשוב לפיכך נהגו באילו המלכיות לעשות שידוכין בפני טובי העיר שלא יהיה אסמכתא אע"פ שאומר מעכשיו חוששין לאסמכתא ופירש ר"י דאין כאן חששא דאסמכתא אפילו לא יקנו בבית דין חשוב שמתוך שהחוזר בו מבייש את חבירו גמר ומקני אהדדי וכן בשוכרין מלמדי תינוקות ומקבל המלמד קנס לעצמו אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא דלא חשיב גזים כיון שמפסידו בחזירתו והוי כמו אם אוביר, לס"ג. פרק המקבל (ב"מ ק"ד), המקבל שדה מחבירו ואמר אם אניחנה בורה שלא אעבוד ואזרע אותה אשלם במיטב קרקעותי הפירות של קרקע מחייבינן ליה כי פשע ולא עבד אע"ג דהיינו אסמכתא קמחייבינן ליה דאיכא פשיעה טפי שהרי בידו לעבדה ולזרעה, עכ"ל (ועיין ב"מ דף ס"ו תוד"ה ואי אמר) ולא אעביד אשלם ממיטבא דלא חשוב אסמכתא כיון דלא גזים דבכל דבר שבידו ולא גזים לאו אסמכתא כך המסקנא בסוף פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב], לס"ג.
<h2>דף עד.</h2>
בפרק איזהו נשך אמר רבא ג' שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היו המעות מעורבות וקנה במקצת הדמים אע"פ שהיתה כוונת השליש שזה שקנה לאחד מהם הרי המקח של כולם וחולקין לפי מעותיהן, היו כל המעות של כל אחד צרורין וחתומין אע"פ שהיה בלב השליח הזה שיהיה המקח של כולם לא קנה אלא זה שקנה במעותיו בלבד.
אמר רבא הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מינייהו זכה לכולהו ולא אמרן אלא דלא צר וחתום פי' לא נתן כל אחד מהם צרור כספו ללמד מזה תקנה לי אלא כולם עירבו מעותיהם כאחד ומסרו לו אבל צר וחתים כל איניש לדעתיה למאן דזבן זבן פ"ה הכל הולך אחר המעות עכ"ל איזהו נשך. [דין זה כתוב בדיני מקח וממכר (ס"ג עשין סי' פ"ב)].
הילכתא דסחורה נקנית ללוקח בסגירת החדר שהיא בתוכה ואם מסר לו מפתח בדין סוחרים אע"ג שלא משך כדאמר התם באתרא דנהגו כו' עכ"ל פסקי רבי אליעזר ב"ר נתן.
בפרק איזהו נשך פסקינן הילכתא סטמתא פי' רושם שעושין חנונים בחביות של בעלי בתים שלקחו לסימן שזו חבית מכורה, לס"ג, וריב"ן פירש מנהג להם מי שהיה לוקח חבית יין או שמן מחבירו מתוך שלא היה יכול לזוזו ממקומו ולקנותם במשיכה היה דרכם להחזיק בהם בכך נוטל טיט מגובל כעין למגופן חביות וזורק על פי החבית וכן מחבית לחבית ומחברו ביחד באותו טיט ועושה חותמת והוא סימן שלקוחות הם, עכ"ל פרק איזהו נשך. קונה לקבל מי שפרע ובמקום שקונין על ידי כך ממש קונה (עיין הגהות מיימונית הלכות מכירה פ"ז ה"ו).
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף עז:</h2>
תניא בפרק האומנין (דף ע"ז) אמר רבא המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים שניכרים הדברים שמחמת דוחק המעות מכר ואפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח (כולם) [כולה] אע"פ שכתב השטר או החזיק מאחר שלא נתן מעות בשעת דוחקו. [אפי' אם שייר פשוט אחד ומוכר לא (קנאי) קאי אפי' במי שפרע, עכ"ל תו']. (בכל) [ועל] כיוצא בו שנינו בפרק האומנין (שם) כל החוזר בו ידו על התחתונה ואם חזר בו הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך (מעותיו) [מעותיך] או קנה לך מן הקרקע כנגד מעות שנתת ונותן מן הזבורית שבה ואם חזר בו המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונותן לו מן היפה שבה ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים אמר רשב"ג קנה לוקח כוליה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ושאר הדמים עליו כשאר החובות והמטלטלין אמר ר' יוחנן (דף מ"ח) ערבון כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע בפרק הזהב (שם) פי' ערבון שנתן מקצת מעות על פיסוק הרבה איר"ש בל"ע.
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח) הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך פי' אתן לך כפלים מערבונך קרקע מדקאמר רבי יהודה (דין) [דיו] ללוקח שיקנה כנגד ערבונו אם חוזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון כרבי יוסי שזו אסמכתא ועדיין לא קניא. כן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר ליה אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אין הלכה כר' יוסי דאמר יתן כדמוכח בנדרים (דף כ"ז) דאין הלכה כר' יוסי אלא כר' יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא גזים חברו על דבר שאינה דעת שניהם שיבא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא. וכן בפרק המקבל (ב"מ ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכל האומר מעכשיו אף בלא בית דין חשוב וקנו מידו אליבא דרב נחמן ואליבא דרב הונא כאסמכתא שהוא כעין מכר סובר שם רב הונא שקנה ואין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם דף ס"ו) גבי המלוה על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי ורב הונא מוקי ליה בשעת מתן מעות ורב נחמן מוקי לה באומר קני מעכשיו ופי' התו' (שם ד"ה ומניומי) שאותה אסמכתא שויא טפי לפי שבתחלת המשכונתא הוי קצת כעין מכר. ופי' רבינו תם (שם) דעדיפא שהקרקע ביד המלוה עצמו אבל תפיסה דנדרים ביד שליש או ביד בית דין ולכך לא קנה אפילו קנה במעכשיו אלא בבית דין חשוב, עכ"ל התו' (עיין נדרים כ"ז ד"ה והלכתא).
ואמר רבא המוכר שדהו מפני רעתה אע"פ שהוא יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים (לא) קנה הכל [ואין] (ו)הלוקח יכול לחזור בו שזה שתובע רודף לא מפני שעדיין [לא] גמר וקנה אלא כדי שלא יחזור הלוקח וכן אמרו רבא ורב אשי שכך הדין במוכר מטלטלין ובהמות אע"פ שמשך הלוקח המטלטלין או הבהמות והוציאן לרשותו והמוכר נכנס ויוצא על שאר הדמים לא קנה ויד החוזר על העליונה (ולפנינו בסמ"ג איתא התחתונה) כמו שבארנו אלא אם כן שמכר מפני רעת ממכרו הרי זה קנה את הכל. לס"ג.
<h2>דף עח.</h2>
הלוקח מחבירו קרקע או עבדים או שאר מטלטלין ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים לא קנה וכל הרוצה מהם חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע ועל כל כיוצא בזה אמרין פרק קמא דקידושין (דף ח') מנה אין כאן משכון אין כאן, לס"ג, וכן בפדיון הבן וכן הקונה דבר מחבירו ולא עשה שום חזקה אלא שמסר לו משכון לקיים המקח צריך שיאמר שיקנה בגוף המשכון כך וכך אם יחזור מן המקח דהכי אמרינן גבי בני רב הונא בר אבא זבון ההיא אמהתא בפרטי לא הוו פריטי בהדייהו אותיבי נסכא עלייהו אייקור אמהתא אתו לקמיה דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן, יש מפרשים דהיינו דווקא באשה וקניין עבד ואמהתא לפי שניקנין בכסף והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד המקבל אבל אדם נותן מתנה לחבירו משיכת המשכון כמשיכת המטלטלין ומביאין ראיה מהא דאמר פרק האומנין (ב"מ ע"ה) דהיכא דאיתו חבילה לידו שבאו כלי אומנתו של פועל ליד בעל הבית שוכר עליהם עד כדי שכרן ואין סברא לחלק בין מתנה לקידושין [ולא דמי לחבילה שגרמו לו הפסד וגם] החבילה לא בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור עליה פועלים וכשרגילין לעשות שידוכין צריך להזהר בדבר יפה שיאמר הריני מקנה לך בגוף [החפץ כך וכך דאם אמר אם אחזור בי אתן לך כך וכך והא לך] משכון מנה אין כאן משכון אין כאן, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין (דף ח' עיין שם בתוס' ד"ה מנה). וכן הדין בראובן ושמעון שהתנו זה עם זה גם בפני בית דין לשלם כל אחד לחבירו מי שיחזור מן התנאים שהיו ביניהם מעות קצובות והניחו משכון תחת מעות ולא עשו קניין ואמרו מעכשיו תהיה המשכון שלך בעבור י' לטרי' או יותר או פחות כל אחד יכול לחזור אם ירצה דמנה אין [כאן] משכון אין כאן, עכ"ל תו' (שם) (עיין בבעל העיטור מאמר שני קניין).
<h2>דף פ.</h2>
וכן כתב אלפס בשם הגאון (ב"מ סימן שע"ג) כי המוכר קרקע ובהמה או מטלטלין או עבד ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירין אותו אפילו לאחר זמן כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש בו אחר שידע המום אבל אם נשתמש בו הרי זה מחל לו ואינו יכול לחזור בו. כל (פס) שהסכימו עליו בני העיר שהוא מום שמחזירין בו במקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום אין מחזירין אלא אם כן פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג מדינה סומך, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר שלם מכל מום ואם פירש לו המוכר על מנת שאין אתה חוזר עלי בשום מום הרי זה חוזר עד שיפרש לו המוכר המום שיש בממכרו וימחול בו הלוקח או עד שיאמר לו הלוקח מום שיש במקח הזה פחת דמיו קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול ויפרש אותו.
<h2>דף פא.</h2>
אמר שמואל בפ' האומנין (ב"ב פ"ח) ובפרק ד' נדרים (דף ל"א) הנוטל כלי [מן] האומן על מנת (למכרו) [לבקרו] אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו [הואיל ודמיו] קצובין מעת שהגביהו נעשו ברשותו והוא שיגביהנו ל(ה)קנות את כולו ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח אבל אם היה חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו הרי הוא ברשותו עד שיפסוק הדמים ויגביהנו לקנותו אחר שפסק. עוד שם בפרק האומנין (ב"מ דף פ"א) מעשה באחד שאמר לחברו תן לי חמור שלך ואלך למוכרו אולי אוכל להרויח שום דבר ויתנו לי יותר מן הדמים שאתה רוצה למוכרו הלך ולא מצא סחורה נאנס מידו וחייבו רב נחמן לשלם כשואל שאע"פ שאנו אומרים בנדרים (דף ל"א) דאין [ל]לוקח להתחייב אלא במקום ש(ה)כל [הנאה] שלו כגון כופינא (לפנינו אי' זבינא) חריפא שיש לו קופצים הרבה גם בכאן הוא מכר חריף שאם היה רוצה ליתנם באותם הדמים שנתנו לו המוכר היה מוצא הרבה קופצים אבל זה כוונתו בין בהליכתו בין בחזרתו אולי ימצא קונה שיתן לו ריוח בדבר הזה הנמכר והרי הוא כשואל שכל הנאה שלו.
בפרק ד' דנדרים (דף ל"א) הלוקח כלי מבית האומן לשגרן בבית חמיו ואמר ליה אי מקבלין ממני אני נותן לך ואם לאו אתן שכר מועט לך ונאנסו בהליכה הרי זה חייב לשלם, פירש רש"י (ב"מ דף פ"א ד"ה ונאנסו בהליכה) מאחר שקצץ דמיהן הרי הן בחזקת לקוחין עד שיודע שאינן לקוחין ואם נאנסו בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר דהואיל ונהנה שנתפאר בהם מהנה הזאת כנושא שכר ואם היו כלים דלית בהן הנאה מיניהו ונאנסו בחזרה פטור דהוי כשומר חנם, נטלן על מנת למוכרן לאחרים ואמר ליה אם ימכרו במקום פלוני או בזמן פלוני אתן (לו) [לך] דמים כך וכך ואם לא (ימכרם) [ימכרו] אחזירם לך ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה חייב לשלם.
וכל סרסור שאבד החפץ או נגנב או נשבר חייב לשלם. מעשה בסרסור שלקח חמרא למשקל בשוקא ולא מזדבן וכשחזר נאנס החמור וחייביה רב נחמן לשלומי והטעם לפי שחזרה דספסירא הולכה היא דאי משכח לזבוני אבבא דביתיה מי לא מזבין ליה, לס"ג. ראובן קבל סחורה משמעון להוליכה לקוליניא להשתכר בשביל עצמו ועל מנת שאם לא ימכרנה יחזירנה לו ובחזירתו נאנס ונאבדה דין הוא שחייב ראובן לפי שאף בחזרתו היה מוכרה אם היה מוצא לוקח כי ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה וחייביה רב נחמן לשלומי משלם דאילו אשכח [לזבוני] מזבין וגם יש ללמוד אם קבלה על מנת ליתנה לאחד בקולינא או להחזירם אם לא יקבל המקבל המתנה שפטור ראובן בחזרה מאונס ונשבע [שנאנס], לשון פסקים אב"ן הראש"ה.
<h2>דף פא:</h2>
אדם האומר לחברו במקום שאתה רגיל להלוות תלוה בשבילי על משכונות וכן עשה ונאבדו המשכונות בבית הגוי או בבית היהודי אחר שעשה שליחותו אין לו לשלם, ושליח הנשכר להביא דבר המחוייב מכס ופורע המכס ואחר כך גזל לו המוכס אותו דבר אם יש לו עדים שפרע המכס יביא או ישבע שפרע ויפטר דאונס הוא ושוכר כשומר שכר ופטור באונסים, עכ"ל תו'. כל הנותן דבר למכור ויש בו ריוח לבעל הבית ואם יש בו הפסד הוא לבעל הבית, עכ"ל תו'.
<h2>דף פג.</h2>
כל שליח שטען שאירע אונס (ל)פלוני והפסיד כך וכך הרי זה נשבע שבועת השומרים על טענתו ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עדים הרי זה צריך להביא ראיה על האונס ואם אינו מביא עדים אינו נאמן בשבועתו ומשלם שהלכה כאיסי שדורש [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' אין רואה הא יש רואה יביא עדים ויפטר ואם לא ישלם וכן הדין בכל טענות השומרים, לס"ג. והילכתא ראובן שנתן לשמעון ברחוב של יהודים חפץ להוליכו לביתו וטען קפצו עלי גוים ונטלוהו ואין רואה שיעיד חייב שמעון לשלם ואינו נאמן בשבועה הואיל ושכיחי יהודים שם כאיסי בן יהודא וכרבא, עכ"ל רבי' אב"ן הראשה.
מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ד' מאות גרבי יין ממעות שהיו לו בידו וקנה לו ונמצא חומץ אמרו חכמים עניין גדול כזה שהחמיץ קול יש לו הואיל ואפשר להביא ראיה ברורה יביא ראיה שהיה יין בשעת שלקח ויפטר ואם לא הביא ראיה ישלם וכן כל כיוצא בזה מדברים שהראיה מצויה בהן אבל דבר הנעלם שאין ראייתו מצויה ישבע עליו השליח וכן הדין בכל הטענות שיטעון השותף כיוצא בו, עכ"ל המיימון (הלכות שלוחין ושותפין פ"ב ה"ט).
<h2>דף צד.</h2>
כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי, כל התנאי שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ויהי התנאי דבר שאיפשר לקיימו ואם חסר אחד מכל אלו אין שם תנאי (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ו, ה"ז).
ראובן הניח ליטרא פשיטא ביד שמעון במלוה או בפקדון והקנה אותו ללוי בקניין סודר לא קנה לוי המעות דאין מעות נקנין בחליפין אלא אגב קרקע כרב פפא דאקניה לרב שמואל אגב אסיפא דבית' אבל כסף בלא מטבע נקנה בחליפין דאיקרי פירות ואם ראובן הקנה בקניין סודר ללוי לתת לו ליטרא פשיטא קנה וחייב ראובן דהא שעבד נפשיה בקניין סודר לתת לו וכדתניא (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חינם להיות כשואל ואומרים במאי בדברים, עכ"ל תו' ר' אליעזר בר נתן.
השותפין שרצו לחלוק דברים שאין בהם דין חלוקה [אע"פ שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אע"פ שרצו לא יחלוקו בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין. מקום שאין בו דין חלוקה] שרצו שותפין לחלקו אע"פ שקנו מידו שרצו כל אחד מהם יכול לחזור בו שזה קניין דברים הוא ואינו כלום, והא דאמר (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמאי קניין דברים בעלמא הוא יש לומר דהתם מקנה לו ממונו אבל אם היה בורר זה חלק מזרחי מעצמו וזה חלק מערבי לעצמו וקנו מידו אינן יכולין לחזור (עיין ב"ב ג' תוד"ה קניין), וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידו אין האחד יכול לחזור בחברו. האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה הגורל קנו כולן בהנאה ששמעו והסכימו זה מזה לדבר גמר כל אחד ואחד והקנה לחברו.
<h2>דף צז:</h2>
(עיין תוספות ב"ק דף מ"ו ד"ה דאפילו) השיב ר"י בתשובה אחת לא יתכן בעיני להשביע מן הדין היורשין הנתבעין מה שהניח אביהן בתורת ירושה (וישלם) [ויכולים] לעכב דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר גם בלא שבועה אע"ג שטוענין שאין יודעין אם היו שלו אע"פ שרש"י (ב"ק דף קי"ח) מחייב באיני יודע שבועת היסת שאני הכא שאין לנתבע לידע דלא קיים ליה ליורש במאי דעבד מוריש.
<h2>דף צח:</h2>
עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל ובן דעת הוא וישנו במקצת מצות נעשו שלוחין במשא ובמתן אבל מי שאינו בן דעת כגון חרש שוטה וקטן אין נעשין שלוחין ולא עושין שליחות מהן, לס"ג.
האומר לחברו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו פטור ואינו חייב באחריותו וכענין זה תנן בפרק השואל, לס"ג.
<h2>דף צט:</h2>
הקרקעות העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין, לס"ג ושמא שכירות אינו נקנה בחליפין דאמר התם (ב"מ צ"ט ועי' קידושין כ"ז תוד"ה ומקומו) כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ונראה לר' שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ממעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להו רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו בסיפא דקתני ונתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא השאיל להם מקום ויקנה להם בחליפין אלא מכאן נראה לדקדק שאין שאלה קרקע נקנה בחליפין ואין לומר דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא מקני בהן אגב דהניח[א] למאן דאמר מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם אלא לר' אבא דאמר לא קבלה אלא מטעם חצר בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) ליכא למימר האי טעמא, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין, והוא הנקרא קניין ונחלקו בה אמוראים (ב"ב פ"ו) יש אומרים בכליו של קונה ויש אומרים בכליו של מקנה והלכתא כדברי אומר בכליו של קונה הילכך עיקר הדרך הוא שיתן הקונה למקנה כל שהוא ואומר קנה זה חליף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה לוקח הקרקעות או המטלטלין בכל מקום שהן אף על פי שעדין לא משכו ולא נתן את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
<h2>דף קב.</h2>
וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאינו עומד שם ובלבד שתהא חצר המשתמרת אבל בשאינה משתמרת צריך שיעמוד מצדו כדמסיק פרק קמא דבבא מציעא (דף י"א) וכן ד' אמות של אדם שהוא עומד בצדו קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים אינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו או שזכה לו אחר.
<h2>דף קג:</h2>
הפרש יש בין קונה שדה לפירותיהן ובין השוכר שדה לחבירו שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעם או לזרעם כל מה שירצה והשוכר אינו כן (עיין רמב"ם הלכות מכירה פכ"ג ה"ח).
<h2>דף קד:</h2>
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח) הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך פי' אתן לך כפלים מערבונך קרקע מדקאמר רבי יהודה (דין) [דיו] ללוקח שיקנה כנגד ערבונו אם חוזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון כרבי יוסי שזו אסמכתא ועדיין לא קניא. כן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר ליה אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אין הלכה כר' יוסי דאמר יתן כדמוכח בנדרים (דף כ"ז) דאין הלכה כר' יוסי אלא כר' יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא גזים חברו על דבר שאינה דעת שניהם שיבא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא. וכן בפרק המקבל (ב"מ ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכל האומר מעכשיו אף בלא בית דין חשוב וקנו מידו אליבא דרב נחמן ואליבא דרב הונא כאסמכתא שהוא כעין מכר סובר שם רב הונא שקנה ואין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם דף ס"ו) גבי המלוה על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי ורב הונא מוקי ליה בשעת מתן מעות ורב נחמן מוקי לה באומר קני מעכשיו ופי' התו' (שם ד"ה ומניומי) שאותה אסמכתא שויא טפי לפי שבתחלת המשכונתא הוי קצת כעין מכר. ופי' רבינו תם (שם) דעדיפא שהקרקע ביד המלוה עצמו אבל תפיסה דנדרים ביד שליש או ביד בית דין ולכך לא קנה אפילו קנה במעכשיו אלא בבית דין חשוב, עכ"ל התו' (עיין נדרים כ"ז ד"ה והלכתא).
כתב רבינו שמשון דכל קנין סודר מסתמא אינו אלא מעכשיו שאין לקנות בו לאחר זמן בתר דהדר סודרא למריה כדאמר פרק השותפין בנדרים (דף מ"ח), עכ"ל תו' (ב"מ דף ס"ו ד"ה ומניומי), מפרש שם שאסמכתא שקנו עליה מידו בבית דין חשוב הרי זה קנה פסק רבינו חננאל והוא (שיתפוס) שיתפיס זכויותיו (בודאי) [בב"ד כדאיתא] התם אע"פ שלא אמר מעכשיו והוא שלא יהיה אנוס כיצד הרי שהתפיס שטר או (שכרו) [שוברו] בבית דין וקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני אתן שטר זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אילו (נותנו) [נותנין] ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו לו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהיה בבית דין פסק רבינו חננאל בשם הגאון אבל לא התפיס זכויותיו לא קנה אף בבית דין חשוב לפיכך נהגו באילו המלכיות לעשות שידוכין בפני טובי העיר שלא יהיה אסמכתא אע"פ שאומר מעכשיו חוששין לאסמכתא ופירש ר"י דאין כאן חששא דאסמכתא אפילו לא יקנו בבית דין חשוב שמתוך שהחוזר בו מבייש את חבירו גמר ומקני אהדדי וכן בשוכרין מלמדי תינוקות ומקבל המלמד קנס לעצמו אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא דלא חשיב גזים כיון שמפסידו בחזירתו והוי כמו אם אוביר, לס"ג. פרק המקבל (ב"מ ק"ד), המקבל שדה מחבירו ואמר אם אניחנה בורה שלא אעבוד ואזרע אותה אשלם במיטב קרקעותי הפירות של קרקע מחייבינן ליה כי פשע ולא עבד אע"ג דהיינו אסמכתא קמחייבינן ליה דאיכא פשיעה טפי שהרי בידו לעבדה ולזרעה, עכ"ל (ועיין ב"מ דף ס"ו תוד"ה ואי אמר) ולא אעביד אשלם ממיטבא דלא חשוב אסמכתא כיון דלא גזים דבכל דבר שבידו ולא גזים לאו אסמכתא כך המסקנא בסוף פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב], לס"ג.
שיתוף ממון. בממון קרוי שיתוף בין שיתעסקו שניהם בממון בין שיתעסק האחד לבדו ואם פחתו והותירו השכר לאמצע ויש להם להתנות בשכר ובהפסיד בכל מה שירצו ואם יטעון השותף מאורע שאירע בממון השיתוף הרי דינו כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין דאמר שמואל בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ב) השותפין נעשו שומר שכר זה לזה. ודין שומר שכר חיובו ופטורו מפורשין בהלכות שכירות ובהלכות שאלה ופקדון (פרק ד' ועיין ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ד).
ויש שיתוף שני שכל הממון של אחד ונותנו לחברו להתעסק בו למחצית שכר והוא הנקרא עסק. ואמרי נהרדעי בפרק המקבל (דף ק"ד) בעסק חציו מלוה וחציו פקדון שעשו חכמים תקנה טובה לשניהם שאם היה כולו בדין מלוה היה הריוח וההפסד ללוה כדין כל ההלואות ואם היה כולן כדין פקדון היה הריוח וההפסד כולו לבעל הממון כדין כל הפקדון לכך תקנו שיהיה החצי מלוה ויהיה המתעסק חייב באחריות מן החצי אע"פ שאבד באונס והחצי האחד בתורת פקדון ויהיה באחריות לבעל המעות ואם נאנס אותו החצי של הפקדון אין המתעסק חייב לשלם ולפיכך זה החצי הוא לבעל המעות ולפי תקנה זו אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון באמצע בשוה שאם אתה אומר כן נמצא בעל הממון נוטל שכר חצי מעותיו שהן (מלוה שהרי) פקדון אינו עושה כלום ואינו טורח עליו אלא המתעסק טורח לו בחצי פקדון מפני מעותיו שהלוהו ונמצא באין לידי אבק רבית ולפיכך אין מתקיים שיתוף זה עד שיקבל עליו בעל הממון מג' תנאים אילו. התנאי הראשון אם ירצה ליטול החצי כמה שירויח צריך לקבל עליו שאם יארע בעסק הפסד שיהיה אחריות הפסד עליו משני שלישי העסק שיהיו עליו כדין פקדון ושליש העסק כדין מלוה להיות באחריות המתעסק והוא נוטל חצי השכר ומה שנוטל המתעסק בשכר יותר מן השליש הרי הוא לשכר עמלו שטורח לשני שלישי העסק שהן פקדון. התנאי השני שאם ירצה בעל הממון שיהא [ה]עסק לעניין ההפסד כדין חצי מלוה וחצי פקדון צריך שלא יטול בריוח כי אם השליש והמתעסק יטול שני שלישי הריוח ומה שהמתעסק נוטל בשכר יותר ממחצה הוא לשכר עמלו שטרח בחצי פקדון. ונראין הדברים שתנאי שיני זה אפילו בלא שום תנאי כן הדין לפי שאמרי נהרדעי דבריהם בסתם העסק חציו מלוה וחציו פקדון אלא אם כן שנו הדבר על פי התנאים וכן פירש רש"י בפרק המקבל (דף ק"ד) וכן פרשם רבא בפרק איזהו נשך (דף ס"ח). התנאי השלישי הוא שיתן בעל הממון למתעסק שכר טרחו בכל יום מן החצי שהוא פקדון כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מיניה כדאמ' בגמ' [שם ס"ח ע"ב] כמה אדם רוצה ליתן שיבטל מן המלאכה שהוא עושה ולעשות מלאכה קלה כזו וכשיתן לו זה השכר אז היה זה העסק שוה לשניהם, לס"ג.
וכל מה שפסקנו בדיני השתוף שבארנו פסק רב אלפס בשערים שלו (בשער ח') וגם מתוך דברי רש"י מוכיח כן, רק במעט שינה רב אלפס בדברים שלו התנאים שפירש רבא בפרק איזהו נשך (דף ס"ח) ובמה ששינה חולקין עליו רש"י ור"ת ור"י (דף ס"ח, ס"ט בתוספות) שכל ישראל שותין מימיהן ותופסין עיקר כמו שבארנו. בדין (שומה רבותינו ורבינו משה) [שנחלקו רבינו משה ורבותיו] בהתנהו שיטול המתעסק ג' חלקים מהשכר ובעל המעות רביע [אין אנו מודים] לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא גם בזו חציו מלוה וחציו פקדון [ו]מה שמתעסק נוטל בשכר (אחר) [יותר] מהחצי הוא לשכר עמלו שטרח בחצי שהוא פיקדון וכל רבותינו שוים בדבר, לס"ג. (עיין רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ו ה"ה).
אם אירע מאורע בשתוף (העוסקין) [העיסקא] יש בזה שני דינין ובארם רב אלפס (בשערים שע"ד שע"ח) וזה לשונו הדין האחד שיטעון המתעסק שנאבד כל הממון באחד משני דרכים הן על דרך ששומר שכר חייב כגון גניבה ואבידה [או] כגון שנתעסק בעסק אחר שלא התנה עמו ומחייב אדם זה בטענתו וחייב לשלם כל הממון משלו שהשותף דינו כשומר שכר ונשבע שבועת התורה שכן היה כמו שטוען כי שמא היה מתעסק בממון בדבר שיש בו ריוח ונתן עיניו בריוח לכן רוצה לשלם הממון שיהיה כל הריוח שלו, הדין השני הוא שיטעון שאירע בו דבר שאין מתחייב בו שומר שכר כגון אונסים ישבע שבועת התורה שכן היה ויפטר מן המחצית שהוא פיקדון אבל המחצית שהוא מלוה ישלם ואם יטעון אותו מאורע במחצה ממון ישבע שבועת התורה שכך היה וישאר מחציתו חציו מלוה וחציו פקדון ויתחייב לשלם מחצית מלוה שהוא רביע הממון ומן הרובע האחד שהוא פקדון נפטר ובמחצית הממון הנשאר יתעסק כבתחילה.
במקום שמת הלוה ותבע המלוה ממונו מן היורשין ויש ביד המלוה שטר מקוים על העסק הנקרא שטר כיס יש בזה שנים דינים הדין האחד הוא (בממון) [במקום] שהממון בעין ועדין לא נשתמש בו או שקנה בו פרגמטיא ראשונה ועדין היא קיימת ולא החליפה באחרת דין הוא שיטול אותו בעל העסקא ויגבי(ה)נה כדאמר רבא בפרק המקבל (ב"מ דף ק"ד) שלכך נקראת עסק שתהא תמיד מזומנת להתעסק בה ותחשב כקרקע לגבותה מן היתומים ולא כמטלטלין. הדין השני אם נשתנת הפרגמטיא הראשונה ונתחלפה באחרת אין לו לבעל חוב הממון לגבות מן היתומים אלא המחצית שהיא בתורת מלוה אבל המחצית שהיא בתורת פקדון אינו גובה כי שמא אילו היה חברו קיים היה טוען החזרתים לך אע"פ שהשטר ביד המפקיד היה נאמן הנפקד בשבועה במגו דנאנסו ונפטר מלשלם דקיימא לן בפרק המוכר בית (ב"ב דף ע') המפקיד אצל חברו בשטר אין צריך להחזיר לו בשטר אם רצה לישבע לפי' ר"ת (שם ד"ה סוף סוף) או שטוען שאבד באותן דברים שאין חייבין לשלם ועל כן אין רשאים לחייב היתומים במה שהיה יכול אביהם ליפטר ואפילו שבועה לא יעשו כי לא מצינו שבועה ליורשין כי אם לגבות ולא להפטר אבל במחצית המלוה לא היה אביהן יכול להפטר לא בטענת אונס ולא בטענת החזרתיו לך דקיימא לן בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א) המלוה את חברו בשטר צריך לפורעו בעדים ומטעם זה אומר רבא בפרק המוכר את (הספינה) [הבית] (ב"ב דף ע') שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה כאשר בארנו.
<h2>דף קה.</h2>
בפרק המקבל אמר רבא המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד שהרויחם אינו יכול לומר לבעל המעות בא ונחשוב ההפסד שהפסדנו תחילה ותפסיד מה שהיית ראוי להפסיד ואחר כך נחלוק הריוח כי אין לו אלא בריוח שהוסיף על הקרן.
וכן אם התנו שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב אין אחד מהם יכול ליטול חלקו לא בקרן ולא בשכר עד סוף הזמן אבל אם נשתתפו בסתם חולקין כל זמן שירצה אחד מהם.
הנותן ממון לחברו לילך למדינה פלוני לסחורה או לקנות פירות אינו יכול לחזור בו ולהחזיר ממון מיד השותף עד שילך למקום שהתנו שזהו כמי שקבע להם זמן הוא. אמנם כתב רבינו יצחק (עיין ד"ה הני) כי המקבל יכול לחזור בו כשאר פועל אבל שנים שקבלו עסק מבעל הבית לזמן קבוע פסק רבא בפרק המקבל שאם אמר אחד מן השוק לחבירו נחלוק הריוח ואמר לו חבירו הריוח משועבד לקרן ואם אמר נחלוק הקרן והריוח יאמר לו כל העיסקא משועבד זה לזה שאם יפסידו בחצי העסק הריוח ימלאיהו ואם יאמר אני אשלם חלקי מן ההפסד האחד יאמר לו מזל של שנים טוב יותר ובזה הטעם האחרון לבד היה די ויכול לעכב עד יומו שקבעו לבעל הבית.
אחד מן השותפין שאמר נוליך את הסחורה למקום פלוני שהוא שם ביוקר הרי חבירו מעכב עליו אע"פ שקבל עליו כל אונס או כל פחות שיבא שהרי אומר לו אין רצוני שאתן מעות שבידי ואהיה רודף אחריך לדין להוציא מידך וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קו:</h2>
בפרק המקבל מעשה באחד שקבל קרקע העומד על הנהר לזורעו ירק ויתן לבעל הקרקע כך וכך מעות (בשכרותו) [בחכירותו] ואירע כך שהעליונים סכרו את הנהר וסבבוהו דרך אחרת ופסק רבא שמכת מדינה היא לבעל ירק ומנכה לו מן הדמים.
<h2>דף קח.</h2>
אומר שם בפרק המקבל שאחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו אמר רב נחמן מסלקינן את הלוקח ונותנין לו שאר האחין או השותפין דמים שנתן והולך כדי שלא יהיה ביניהם זר ולא עוד אלא כל המוכר קרקע שלו לאחר יש לחברו שהוא בצד המצר שלו ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו ואפילו היה הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר ובן המיצר עם הארץ רחוק בן המצר מוקדם ומסלק את הלוקח ודבר זה משום שנאמר [דברים ו'] ועשית הישר והטוב. היו בני המצר רבים כולם זוכים בשדה הנמכרת המתחלק ביניהם לפי מניינם ונותנין כולן הדמים ללוקח והוא [שבאו] כולן (בפתח) בפעם אחד אבל קדם אחד מהן וסילק את הלוקח זכה בה לבדו הואיל והוא בן המצר וכן אם באו ממדינה אחרת מקצתן ומקצתן פה מסלקין אותם אילו העומדים כאן בלבד והיא שלהם, המוכר לאחד מבני המצר או לאחד מן השותפין שלו במשא ומתן אע"פ שאינן שותפין בקרקע זכה בה ואין שאר השותפין או מבני המצר נוטלין עמו, המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח שהרי קנה כולן כאחד וכן המוכר לבעלים ראשונים או הלוקח מן הגוי אין בו דין המצר.
בא הלוקח ונמלך בבן המצר ואמר ליה הרי בן פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו שאצלך ואמר ליה לך קח לא בטל זכותו ויכול לסלקו אחר שקנה אלא אם כן קנו מידו במה דברים אמורים שצריך קניין כשמחל לו קודם שיקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא בן המצר וסייע עמו או שכר ממנו או שראה אותו בונה וסותר כל שהו ומשתמש ולא מיחה בו הרי זה מחל ושוב אינו יכול לסלקו. הורו הגאונים שאם היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ולאחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקע שהרי אומר הלוקח לאחר כמה שנים תוציא מידי. המוכר שדה שוה מאתים במנה אם לכל העולם מוזיל ומוכר נותן לו בן המצר מנה ומסלקו ואם אינו מוזיל לכל העולם נותן מאתים שהוא שוה שהמוכר לזה נותן לו מתנה, לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן המאתים טען בן המצר שזה קנוניה ביניהם נשבע הלוקח ונוטל מאתים.
הלוקח שבנה והשכיר או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן דמים הראויין לו והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח, וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק (יותר מן) [אותו בן] המצר אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר. זה עיקר בכל אילו הדינים שכל לוקח מצד מצר חברו הרי זה כמו שליח חברו ולתקן שלחו ולא לעוותו לפיכך אם השביח נוטל היציאה ואם הפסיד או אכל פירות מנכין לו מן הדמים בד"א שמחשבין לו הפירות כשאכל אחר שבא (מן) [בן] המצר והביא מעות לסלקו אבל כל הפירות שאכל מקו[ד]ם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותו, קטן שהיה בן המצר וראו בית דין שזכות הוא לו מסלקין את הלוקח מן המצר (אך יטלו) [או יתנו] לו חלק עם שאר בעלי המצר כמו שיראו, בעל שהיתה אשתו בת המצר הרי זה מסלק את הלוקח שכל נכסי אשתו ברשותו וכל זכותה זכות הוא לו.
<h2>דף קח:</h2>
בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד) אומר שהמוכר לגוי משמתינן ליה עד שיקבל עלויה כל אונס שיבא מיד הגוי ושינהוג הגוי עם כל בני המצר הזה בדיני ישראל מעולם כמו המוכר. אומר ר"י (ב"מ דף ק"ח ד"ה משמתינן) שלשם מדבר שישראל (אינו) רוצה לקנות קרקע אבל אם אין ישראל רוצה לקנותו מותר למכור ולהשכיר לגוי כדגרסינן בפרק דב"ב (דף כ"א ועיי"ש תוד"ה ולא) מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר.
השכירות אין בה דין מצר. הממשכן מקום ואחר כך מכרו לזה שממושכן בידו אין בו משום דין מצר, ופוסק ר"ת (תוס' ד"ה ארעא) שבבתים שאין מצויין למכור אין בהם משום דין המצר. המוכר מקום רחוק כדי לגאול [מקום קרוב או שמכר רע כדי לגאול] יפה בדמיו או שמכר כדי ליתן מנת למלך או שמכר לקבורה או שמכר למזון האשה והבנות אין בהם מאילו דין המצר אלא זכה בה הלוקח ולמה אין בהם דין המצר אלא זכה בה הלוקח שכל אילו טרודין הן למכור מפני דוחקן ואם תאמר שיש בהן דין מצר לא ימצא לוקח שהרי אומר למה אטרח ליקח ובא זה בעל המצר ויסלק אותי ואין הבעלים יכולין להמתין עד (שיתן) שיביא בעל המצר המעות ויקנה. הרי שטען הלוקח ואומר מפני המס הוא מכר לי ובעל המצר אומר שקר אתה טוען לבטל זכותי על בעל המצר להביא ראיה ואחר כך יוציא מיד הלוקח ואם לא הביא ישבע הלוקח היסת (ויטול) ואפילו היה שם הדבר ספק אין הלוקח (נוטל) [מסתלק] אלא בראיה ברורה שמביא (על) בעל המצר לפיכך אם טען הלוקח ואומר גזלן אתה לשדה [זו או אריס אתה לשדה] זו או שוכר או ממושכן צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר ושקרקע זו בחזקתו וכן כל כיוצא בזה, המוכר ליתומים קטנים אין בו דין בעל המצר הישר והטוב שעושין חסד עם אילו יתר מבעל המצר, וכן המוכר לאשה אין בו דין בעל המצר מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנות הואיל ולקחה חס(י)ד הוא שתעמד הקרקע בידה, היה (הקרקע) מפסיק בינו ובין מצר חברו רכב של דקלים או בניין גבוה או גומא רואים אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך דבר המפסיק עד שיתערבו שתי שדות הרי זה בן המצר שלו ומסתלק הלוקח ואם לאו אין מסתלק הלוקח, הנותן מתנה אין בו דין המצר היה כתוב בשטר מתנה זו שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין מצר [הואיל] ויש בה דין אחריות (כי) מכירה היא זו ולא כתב המתנה אלא לבטל בו זכות דין מצר וכמה הוא נותן לו מה שהוא שוה אמר לו הלוקח כך וכך הוא והערמה עשינו ומכירה היא בכך וכך קניתיה נשבע בנטילת חפץ מן הדמים ונותן כדין כל השלוחים, ונראה לרבינו משה (הלכות שכנים פי"ג ה"ב) שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יתר מעט אבל אם אמר על מה ששוה מאה במאתים קניתיה אינו נאמן. היה (שת') כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים זוז נותן לו בן המצר מאתים ואחר כך יסלקו ואע"פ שאינו שוה אלא מנה.
כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים מן השוק כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים את אילו ואין אחד מהם בעל המצר אם אחד מהם מיושבי העיר ואחד משכוני השדה (שבן) [שכן] העיר קודם, שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם, שכן וקרוב שכן קודם שגם זה בכלל ועשית הישר והטוב הוא, קדם אחר וקנה זכה ואין חברו שראוי ליקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהם בעל המצר, לס"ג. מהר"ם נ"ע היה רגיל לפסוק השותפות קודם למצרנות, וגם משכנתא קודם למצרנות כגון שמשכן לו ביתו שנה אחת קודם שירצה למוכרו (בכיסתם) [כי סתם] משכנתא שתא ורגיל לפסוק אם אין המצרן בעיר שאין צריכין לשלוח אחריו ויכול לקנות הבית כל מי שירצה ואין לו למצרן דין ודברים על הקונה. ואומר אם יש למצרן כמה בתים בעיר וכמה דירות ואדם אחר שלא היה מצרן קנה הבית אם המצרן היה בעיר בשעת הקניין הוא יכול להוציאו מידו שצריך ליתנו לו כמו שקנה אותה ועוד היה רגיל לפסוק המלוה מעות על הקרקע אע"פ שלא הלוהו לשם כך שיהיה קודם למצרנות כמו שכת' לעיל דשותפות קודם למצרנות, לשון תשב"ץ (סי' תק"ב).
הרוצה למכור שדהו והביא בן המצר שלו וזה שרוצה ליקח ממנו (בא) לבית דין ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך קנה ואם לאו סלק את עצמך וזה הלוקח הרי לא נשארה לו טענה אלא או מביא מיד המעות וקונה או בטיל זכותו אמר אטרח ואביא אין שומעין לו אלך ואביא אם הוא אמיד ממתינין לו עד שילך ויבוא ואם אינו אמיד אין שומעין לו שאינו רוצה אלא להשתמט שאין קובעין זמן לבן המצר. הוציא בן המצר מעות והוציא הלוקח מעות אם היו של לוקח טובים מדמיו ומזוזיו או ממהרין לצאת יותר מזוזי בן המצר בטילה זכותו ואין לו בה דין המצר, היה רוצה לוקח לבנות בתים ובן המצר רוצה לזורעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בזה דין מצר.
<h2>דף קט.</h2>
הורו הגאונים באחד מן השותפין או המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשין.
<h2>דף קיז.</h2>
בעל העלייה שהיה שופך מים ויורדין בבית הדר למטה אם היתה שם מעזיבה שהמים מתעכבין שם בעת שפיכה ואחר שישפוך יתבלעו המים וינטפו על התחתון צריך להרחיק התחתון מן הנזק שהלכה כר' יוסי שאמר (ב"ב י"ח) גבי משרה ירק וחרדל וזרעים וכיוצא בהן שעל הניזק להרחיק את עצמו עד שלא יגיע לו נזק שזה בתוך שלו עושה ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו שם המים מיד הרי זה כמזיק בחצירו והעליון יתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה ואם לא הרחיקו הרי זה כמו שהזיק. פסק ר"ת (שם ד"ה דיקא) דאפילו בגירי דיליה כגון ריחים ותנור או סמך בהיתר לא ירחיק ולרבנן נמי דאמר על הניזיק להרחיק את עצמו אינו נקרא מזיק אלא אם כן יש דבר המזיק ולא אסר שם רבא (דף י"ז) לסמוך בצד המצר אלא בור דוקא דאמר ליה כל מרא ומרא דקמחית מרעית לי לארעאי ולא אוכל לחפור בור אחר שם דבשדה העשויה לבורות מדבר.
<h2>דף קיח.</h2>
והילכתא ראובן שיש לו אבנים בחצר שמעון ואמר ליה לפנותם והשיב לו שלך יהיו לא קנתה לו חצרו דחויי קמדחי ליה אבל אם פנה שמעון ושתק זה זכה בהם.
